שו"ת ר' משולם איגרא קפט

אם יש שני עדים כשרים והשלישי מכחישן בדרישות או בחקירות. אין עדותן בטלה בדיני גיטין וקדושין. אך באמת הרב ב"י אפשר אמר זאת להחמיר. ולא להקל. היינו דניהוי מקודשת וצריכה גט. וגם הכחשה בסימנים. אע"ג דלא הוי דרישות. כיון דאינו מועיל. מכל מקום לדעת הרמב"ם כיון דהוי בגוף הדבר. הוי כמו דרישות וכן משמע בחלקת מחוקק

(ג) והנה יש לי ראיה. דאין חילוק בין צרה המכחיש או שעד אחד מכחיש. ולא נתבטלה העדות. והנה מקודם יש ליישב קושית התוספת. והוא קושית הרשב"א ביבמות בדף קי"ח בחדושיו. ותוס' ד"ה טעמא דאמרה לא מת. וא"ת וכו' ולר"י נמי אשמעינן דר"מ מודה בהא. ויש ליישב דלכאורה הוי התירוץ [הש"ס] ג"כ קשה דמשני סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה. היא קא מכוונה. ולכאורה קשה למה עדיף יותר משותקת. דהא [בשניהם] אין צרה מעידה לחברתה. ובתוס' ד"ה סד"א גם רש"י ז"ל מיישבים זה. ונראה לי דהכי פרישו. דהנה לקמן במתניתין איתא היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט. רבי עקיבא אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה וכו'. וא"כ הוי ספק לר"ע וכ"כ המל"מ (ב) א"כ לפי זאת הסברא (ג) דאפי' לר' מאיר דאמר צרתות שמכחישין זא"ז אתת אומרת מת. ואחת אומרת נהרג. הרי זה אסורין. ובאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת אפי' ר"מ מודה. נראה דהיינו טעמא. דבאמת גבי צרה הוי ספק. וא"כ מש"ה היכי דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג אסורין מספק. אך התוס' כתבו [בד"ה] בת ישראל לחלק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן. וכן המל"מ יעו"ש והתוס' כתבו בסוטה דף ל"א ע"ב דלעולא אפילו בבת אחת אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הוי כשנים. ואין דבריו של אחד במקום שנים רק מדרבנן אסורה להנשא לכתחלה. וא"כ גבי לא מת. כיון דמן התורה אמרינן דאפי' הצרה תהיה נאמנת להכחישה. מ"מ הא אין דבריו של אחד במקום שנים. והוי רק אסורה מדרבנן. ובדרבנן שפיר אמרינן דאין הצרה נאמנת. כמו גבי תרומה דרבנן. דאם אשה א' מעידה שמת צרתה אוכלת בתרומה דרבנן. ולא בתרומה דאורייתא. משא"כ בא"א מת וא"א נהרג דלא שייך לומר. כ"מ שהאמינה התורה וכו'. דהא כל אחד בא להתיר. והוי כל אחד כב'. וא"כ הוי ספק מן התורה ואסורה להנשא מספק. כמו שהדין גבי צרה שמעידה חבירתה. אסורה לאכול בתרומה דאורייתא מספק ואפי' לדברי הרב ב"י דסבירא ליה דהכחשת ע"א אינו מועיל להכחיש לשנים. מ"מ כאן כל אחד הוי כשנים

אך באמת הנה יש ב' טעמים להתיר אשה עפ"י עד אחד, דעה אחת סוברת דמן התורה נאמן ע"א. ודעה אתת סוברת שתקנת חכמים היא דנאמן [כמ"ש התוס'] דאין זה עקירת דבר מן התורה. כיון שדומה הדבר ראוי להאמין וכו' עכ"ל התוס' ביבמות דף פ"ח ע"א. והנה השתא קיימינן אליבא דרבי יוחנן. והנה איתא בירושלמי. ומביאו הרא"ש [בסופ"ק] דמכות ובהגהות אשרי מסכת גיטין (ד) כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה. רבי יוחנן אמר מאחר שפסולין לזה פסולין לזה. וא"כ לכאורה קשה האיך האשה מעידה לעצמה. והוי לה דין ע"א כמו דאיתא בש"ע. הא כיון דאינה נאמנת להעיד לצרתה דתישתרי צרתה. וא"כ לר"י הנ"ל דאיתא בירושלמי הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כיון דאינה נאמנת על צרתה. אינה נאמנת על עצמה ג"כ. כמו שם בשני בני אדם

אך י"ל. דבאמת גבי אשה דנאמנת לעצמה הוי הטעם דרבנן האמינוה מתוך תומר שהחמרת עלי' בסופה. וכמו שכתבו התוס' ביבמות הנ"ל דנכרין דברי' דאמת אומרת. ומשום הכי האמינוה רבנן. והנה התוס' כתבו בסוטה דף לא ע"ב בשם הירושלמי (ה) דבעידי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה כו' מפני שרגלים לדבר. וא"כ בכאן הא רבנן האמינוה. משום דהוי רגלים לדבר: דנכרין דברי אמת לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו'

וא"כ היוצא לנו מזה. דהא דאשה נאמנת על עצמה כשיש צרה. הוי רק מדרבנן וכיון דהנאמנות שלה הוי רק מדרבנן. מסברא וכיון דנאמנת מסברא כתב הש"ך דלא שייך כ"מ שהאמינה תורה ע"א הוי כשנים כל זמן שלא היתורו' כמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז. דכיון דבזה דרבנן הימנוהו. בעינן רשות ב"ד. נמצא תו ליכא למימר האי טעמא שכתבתי לעיל. דמשום הכי אינה נאמנת צרתה להכחישה כשאומרת לא מת. אע"ג דהוי ספק משום דכ"מ שהאמינה תורה כו' דהא הא דאשה נאמנת כשיש צרה הוי רק מדרבנן. ובדרבנן לא אמרינן כנ"ל

אך באמת כיון דאי לית לה צרה. שפיר נאמנת מן התורה. והא בכאן בלא"ה צרתה אסורה מכת דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא. כיון דהוא עצמה אומרת לא מת. ואפי' אם היו שני עדים אומרים מת הוי אסורה מטעם דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא. וכן איתא בתוס' וביבמות. וא"כ לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה וכו', וא"כ נאמנת מן התורה. וא"כ שייך לומר כל מקום שהאמינה תורה וכו' והוי רק איסור דרבנן. ומשום הכי [אינה] הצרה יכולה להכחישה מספק, אך הא באמת הדין היכא דשוי' אנפשה חתיכא דאסורא אם נותנת אמתלא לדבריה נאמנת. והצרה הא אינה מעידה לחבירתה. א"כ אפי' נתנה אמתלא לדברי' אינה מועיל עדות של חבירתה להתירה. וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דהוי עדות שבטלה מקצתה. ואינה נאמנת מן התורה. אפילו על עצמה. וא"כ לא שייך כ"מ שהאמינה תורה וכו'

אך התבואות שור כתב. דלא שייך אמתלא להתירא אלא א"כ בשטת מעשה שאוסרת על עצמה תהא ניכרת האמתלא. וא"כ הא רש"י ז"ל פי' דמה דתימא כיון דאתיא [ומערערה] גליא אדעתה דלצעורא לצרה קאתיא ולעגנה כו'. וא"כ נכרת בשעת מעשה האמתלא. וא"כ כיון דניכר האמתלא בשעת מעשה אזי לא אמרינן דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא. ומהני האמתלא שלה להתיר. רק דבאמת אין עדותה של הצרה מועיל. וא"כ הוי עדות שבטלה מקצתה וכו'. ואינה נאמנת מן התורה. ולא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה לע"א. וא"כ שפיר יכולה הצרה להכחישה מספק כך הוי סד"א, וקמשמע לן, דזה לא הוי אמתלא טובה או משום כיון דאומרת ברבים לפני ב"ד לא מהני אמתלא, כמו שמוזכר בפוסקים סברא זאת וא"כ הוי עיקר התירוץ כקושית התוס' דרבותא הוי דהך דאומרת מת שריא להנשא, ובאמת בזה פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר, דלר"י לא מהני אמתלא זו, וא"כ לא הוי עדות שבטלה וכו', ולר"א מהני אמתלא זו וא"כ הוי עדות שבטלה מקצתה כו' ואסורה מספק.