שו"ת ר' משולם איגרא קפח

הנה גבי. ע"א דנאמן לומר קברתיו לכאורה נמי קשה אמאי נאמן. וכתב הב"ש בס"ק קמ"ז הטעם משום דבע"א לא חיישינן דמשקר אלא בדדמי. ובקברתיו לא שייך בדדמי. ולהך טעמא גם במלחמה נאמן. אך איכא עוד טעם דעה אחרת דס"ל דבמלחמה אינו מועיל קברתיו ע"ש בב"ש ס"ק קמ"ו. ובמלחמה דאינו נאמן יש שני טעמים טעם אחד משום דאין דרך להמתין במלחמה משו"ה אינו נאמן לומר קברתיו. ולהך טעם בטביעה היכא דאמר קברתיו נאמן. אך יש עוד טעם דאין נאמן במלחמה קברתיו. דמחמת שחזק בלבו שמת משקרת ואומרת קברתיו ולהך טעם גם בטביעה אינו נאמן. ע"ש בב"ש ס"ק קמ"ו. וא"כ לטעם זה לא שייך סברת הב"ש בס"ק קנ"ד הנ"ל דהיכא דאמר דהכירו היטב נאמן כמו בקברתיו הא גם בקברתיו אינו נאמן. וא"כ שפיר קשה קושית הש"ס. דהא איתא בי"ד סי' קכ"ז דהיכא דהוה ספק אזי אין אשה נאמנת. דנשים דעתן קלות. וא"כ שפיר מקשה האיך התירו לשני ת"ת ע"פ נשים

אך י"ל דהנה התוס' מקשים ביבמות דף קט"ו. ד"ה דאי בעי אמרה כו'. אמאי לא מהימנה במיגו דהוה אמרה מת על מטתו. ותירצו התוס' נהרג אטו מת לא אמרינן. ופי' הב"ש דכוונת התוס' משום דהוה אמרה מת במלחמה כדי שתוכל להתנצל ולומר סבור הייתי שמת או נהרג במלחמה וכו'. אבל אם תאמר מת על מטתו אין יכולה להתנצל לומר סבור הייתי וכו'. וא"כ אין זה מיגו וא"כ ע"כ בקברתיו שפיר יש לו מיגו דהוה אמר מת על מטתו. וא"כ בכאן לענין טביעה הוה ג"כ מיגו דהוה אמרה דלאחר שנטבע עלה חי והלך ואח"כ מת. וכה"ג שפיר מהימן דהוה כמו מת על מטתו. וכדאיתא בתשובת מבי"ט ומביאו בק"ע ובבה"ט ע"ש. משום דהוה לאחר כך חי. וא"כ הכי פריך הש"ס ותסברא כו' אי אמרינן דמשו"ה אין ע"א נאמן במלחמה מטעמא דאשה דייקא ומינסבא. ובמלחמה לא דייקא ומים שאין להם סוף הוה כמלחמה. וא"כ לא שייך מיגו. דהא אם לא אמר דעלה ממים חי כמו דאמר השתא. והוה לא דייקא. והוה אמרה דמסתמא מת. אך אם הוה אמר דעלה חי ואח"כ מת אזי דייקא ובאמת לא מינסבא דהא דייקא. וכל זמן דלא ידעה לא מינסבא. וא"כ האיך שייך מיגו ושפיר מקשה הש"ס ותסברא. וע"ז משני דאיירי דאמרי דהו"ל סימנים. וא"כ לא שייך בדדמי. דממ"נ אם ראו אותן הסימנים קודם הטביעה וא"כ הוו בודאי הן [השני תלמידי חכמים] ואם לא ראו הסימנים קודם הטביעה א"כ האיך אמר בדדמי דהא בודאי לא הוו הן הת"ח. דכיון דלהם שראו יש סימנים. ולב' ת"ח שנטבעו לא ראו סימנים. וא"כ לא שייך בדדמי. ושפיר נאמן. והא דנאמן שראה הסימנים לאחר מיתה הוה רק כנ"ל דכיון דלא שייך בדדמי א"כ ממילא נאמן. דלא גרע עכ"פ הך רובא נגד החזקה והמיעוט דלא עדיפי מפלגא ופלגא משו"ה נאמן. ומתורץ קושית הלח"מ וב"ש הנ"ל. היוצא לנו מכל אלו דהאיך דהוה אומר מת בבירור ל"ש לומר דאמר בדדמי דסבר דמת. ורק לפי השיטה דלא מהני עד אחד משום דמשקר ומשו"ה מסיח לפי תומו מהני

והנה יש עוד היתר בנ"ד. דהנה באבן העזר פסק דשני סימנים שאינם מובהקין מצטרפין אע"ג דלא הוו אלא סימנים אמצעין. והנה רושם בגופו הוה סימן אמצעי וא"כ הא דאמר. כפי שנעתק בג"ע. שאמרו הא"י כן לר' זכריה שמצאוהו "געשאססען". ער האט גיהאט איין שטאך אין הערץ. כמו שאמר הראשון "געשאססען". וא"כ ניהו דהא"י הראשון לא הוה מל"ת. מ"מ כיון דשני הא"י אמרו דמצאו שני יהודים ויש להם סימן של "שיסען" שכן אמרו לר' זכריה והא"י הראשון שאמר לר' יהודה שהוא מכירם בשני סימנים. אחד מהם חתן ר' בער ועוד יש סימן מן "שיסען" והוה כמו דאמר סימן שיש להם רושם בגוף וגם מנין שנים הנרצחים. ועוד הא"י דאמר לר' זכריה שמצאו יהודים ובשניהם הוו הסימנים רושם והם שנים. וא"כ מה בכך דזה הא"י שאמר לר' יהודה לא הוה מל"ת. מ"מ לא יהא כמוצא אבדה דאמרו הבעלים בעצמן סימן אף דלבעלים בודאי לא מהמנינין. מ"מ כי הוה אח"כ בהכלי שמצאו סימן כמו שאמרו. אמרינן דבודאי זה הוה שלו. וא"כ גם בנ"ד כי אמר דהוה סימן בהאנשים הללו. והן חתן ר' בער והשני. מה בכך דלא הוה מל"ת. וא"כ אח"כ דאמר הא"י לר' זכריה דמצא בשני סימנים א"כ לא שייך לומר בדדמי. דטעו שאין זה חתן ר' בער. מ"מ כיון דעכ"פ יש בו הסימנים כמו שאמר הראשון אמרינן שזה הוא. ושני סימנים אמצעין הוו כסימן מובהק: סימן יג השאלה מובן מתוך

התשובה

(א) נידון השאלה הנה באמת בהך עדות תיוהא קא חזינא הכא כיון דיש הכחשה בדרישות וחקירות: הא' מה שאחי הבעל מכחיש באמרו שמהחוטם קצת נחסר ממנו. והנה הרמב"ם כתב דבדיני נפשות אם יש שלשה או ארבעה עדים. ואחד מכחישם בדרישה וחקירה עדותן בטלה. ובדרישות וחקירות. דיני ממונות שוה לדיני נפשות. וא"כ נתבטלו שני העדות הנשארים. ועוד יש בכאן הכחשה. שאחד אומר שחצי הפרצוף היה למעלה מן המים. וגם הוא מכחיש בחקירות. וא"כ לפי דברי הרמב"ם כל העדות בטל. והנה זה פשוט דבודאי להחמיר גם אחיו של בעל יועיל להכחיש. ואף לפי דברי חכם אחד בתשובת ב"י. דעדות המכחישין זא"ז אם לא היה בתוך כדי דבור לא נתבטל עדות הראשונים הא התם היינו טעמא כיון דכבר הכשרנו עדות הראשונים האיך נוכל אחר כך לפסול במה דאיכחשו בחקירות. כיון דלא הוי תרי כנגד תרי. אבל בנ"ד הנך עדות שאחד מהן העיד. שחצי פרצוף היה למעלה מן המים והב' שהעיד שנחסר קצת מן החוטם שעדותן אינו מועיל ע"פ דין להתיר. העידו מקודם בזמן מהעדים המועילים להתיר. והנה הב"ש כתב בסי' י"ז ס"ק כ"ה וזה לשונו. גם יש לומר כאן די אם עד אחד מעיד שאינו חי. לכן אפי' אם מכחישין זה את זה בחקירות. מ"מ אחד אומר אמת שאינו חי היא מותרת. משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים. וכן ראיתי בתשובת פני משה עכ"ל. אך באמת ליתא לדברי בית שמואל. דהא איתא להדיא בחושן משפט (א) וכתב הסמ"ע דאפילו שבועה אינו צריך. וכן הוא בב"י לדעת הרמב"ם ז"ל אלמא אע"ג דלענין שבועה מועיל ע"א אעפ"כ כי אכחוש בחקירות עדותן בטלה. וא"כ לפי דברי הב"ש כיון דהך חילוק דהואיל שמועיל ע"א ליתא כמו שכתבתי. וא"כ לא התיר הש"ע רק באחד אומר מת ואחד אומר נהרג. דזאת לא מיקרי הכחשה בחקירות כ"א בבדיקות

(ב) אך יש בכאן צד להיתר. כמ"ש הרב ב"י בתשובה שלו בדיני קדושין. דאע"פ דשוה דיני ממונות לדיני נפשות בדרישות וחקירות. מ"מ בדיני גיטין וקדושין.