שו"ת ר' משולם איגרא קפז

וא"כ מה חילוק יש בין אם שני המכירים הם ישראלים או א"י א"ו הסברא שאמרינן דכששני ישראלים מכירים ודאי כל אחד אומר כפי הנדמה לו. ואין לומר שהוא סומך על שמיעה של חבירו ולא מדקדק בט"ע שלו כי לא יעשה כן בישראל. אבל בכותי אמרינן שהשני לא דקדק בעין לראות יפה רק סומך על שמועתו של חבירו וכפי דבור ששמע מחבירו גם פיו שוא ידבר. ואין נותן ט"ע בו. וג"כ לפי סברא יש חילוק גדול לאמרו. הני מילי דלא מהני שנים כותים דוקא כשהם שניהם יחד דכל אחד שומע מחבירו. אבל בנ"ד שאחד לא ידע מחבירו והכיר ג"כ שזה הוא ואז הוי הכרתם כמו שני ישראלים המכירים במקום דלא מהני ט"ע. וא"כ יש לומר אף אלו החוששים לסברת הא"ז בכאן אין לחוש עבור שנים המכירים זה שלא בפני זה ובהצטרפות ג"כ הסברא הנ"ל שהם קברו אותם ובודאי עבדו בשביל יקרא דחיי ודאי דעתם היה שיחזיק להם טובה וזה הכל אחר הכרה השלימה שהיה בהם לידע בתחלה מי ומי הם. וכשהכותי עושה דבר שניכר שנתנו בהם עיניהם לראותן יפה יהיה מכח מה שיהיה אפשר דגם הא"ז מודה. וגם עוד הצטרפות שכאן היה הכרה לשני האנשים שנתוועדו יחד מביתם ומצד הסברא דבר רחוק לזה שיזדמנו על עת הלז שני אנשים אחרים שעל שניהם יטעו הכותים ודומה לזה כ' הפוסקים גבי סימנים שאינם מובהקים דבשנים או שלשה סימנים שאינם מובהקין סמכינן. ויהיה לדברי הא"ז ט"ע דנכרי כסימן שאינו מובהק ע"כ ראוי לעשות סניף הצטרפות לדבר לומר דבזה בנ"ד אף לדברי א"ז מותרת ע"פ הכרת הט"ע של העכו"ם אלו. ועוד קצת הצטרפות המנין של שני האנשים שהיו ביחד הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכל הכותים אמרו מנין השנים. וע"כ נלענ"ד להלכה ולא למעשה עד שיבוא מי' ששל"ם בדבר ויפסוק הלכה למעשה. כה דברי אסקופה הנדרסת לפני הדום רגלו ומבקש אהבתו תמיד ומצפה לראותו ולזכות לדבר אתו פא"פ אודות כמה דברים הכמוסים בלבי זה כמה ולכבוד אלקי ישראל ולטובת אחינו ב"י. ולתשובתו אני מצפה ועומד. ויש לי עוד לשאול בשאלה אחת במים שאין להם סוף. אך לא רציתי להטריח את הצדיק בפעם אחת כ"כ. ומהגם אפשר שאבין דבר מתוך דבר כי שם אין היתר רק ט"ע לחוד של הכותי בלי שום הצטרפות. ולפי דעתי הואיל והפלוגתא זו בגוף העדות לא אמרינן בי' הספק מחמת פלוגתא להקל. עד שאראה מכתבו הקדוש ואיך שיהיה דעתו נוטה אז אכתוב לו בעזהי"ת מה דעתי בזאת השנית

והנה קצרתי בדברים ולא כתבתי כ"א ראשי הדברים ככתב העולה על שולחן של רבנים ועל גודל ענותנותו בטוח אני בו בצדיק שלא ישליך דברי אחר גיוו ויכנסו דברי באזניו להשיב שולחו דבר. ולהקשיב דברי הקטן כמוני ואשרי לדור שגדולים נשמעים לקטנים. האל הטוב ימלא לבו לכל הטוב

כ"ד הכותב בידים שניות

הק' חיים במו"ה שלמה זללה"ה טירא חבטו"ב

הוכפל בקשתי שלא להיות לו לטורח להזדקק לדבר כי בו הדבר תלוי. אם הוא יסתלק מדבר זה אף אני אסתלק לגמרי מחוות דעתי עוד והשאר העני' העגונה אשר שמרה לשוא זה תשע שנים בכבלי העיגון. ע"כ בקשתי שטותה לפני רם ונשא לשים לבו הטהור לכל הדברים המבוארים ולא יהיה לו למשא כי שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל

כ"ד הק' חיים הנ"ל. [א"ה תשובה ברורה על שאלה זו לא מצאתי, אך בין כתבי יד קדשו של הגאון זקני וצ"ל ראיתי עלה אחד שדבר בקדשו מענין הזה ונראה ממנו שציין לעצמו על השאלה הנ"ל לכן הנני מעתיקו כאן הזהב]

והנה בנידון מה שבאמת מחולקים הפוסקים אם בשני כותים אמרינן דאמרו בדדמי והכריע מעכ"ת כהסוברים דלא אמרינן בדדמי ובאמת הב"ש מביא ראיה מש"ס דבשני עדים שאינם כשרים אמרינן בדדמי. ע"ש בסי' י"ז ס"נ ס"ק קנ"ג. מדהביא הרא"ש ראיה דבשני עדים לא אמרינן בדדמי. מסוגיא דיבמות דף קט"ו. והא מאה נשים כעד אחד דמי. משמע דאם הוו כשני עדים לא אמרינן בדדמי. ומוכח דבפסולי עדות אמרינן בדדמי אפילו בתרי משום דהוו כחד ע"ש

אך [יש להתיר משום] מה דכתבו הפוסקים היכא דנפסל בו שאינו יכול להתנצל כגון וקברתיו. אזי שפיר לא אמרינן בדדמי. ואכתוב טעם וראיה על זה. דהנה הלח"מ הקשה וכן הב"ש שם בס"ק קמ"ג. לשיטת התוס' דבעיית הש"ס דעד אחד במלחמה הוא משום דחיישינן דמשקר כיון דל"ש דייקא ומינסבא. איך יתירו שני ת"ח ע"פ ע"א אף שאומר סימנים דלמא משקר ואינו מת וחזא הסימנים בחיים. וי"ל משום דהנה לכאורה קשה. הא מים שאין להם סוף הוה רק אסור מדרבנן. אע"ג דהוה רובא דרוב הנטבעין למיתה. מ"מ אסור מדרבנן משום דהוה מיעוטא דשכיח. וא"כ עכ"פ לא גרע מפלגא ופלגא דהא הוי הדין לר"מ דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה הוה פלגא ופלגא עכ"פ ע"ש ביבמות דף קי"ט ע"ב. וא"כ באמת לדידן עדיף רובא. ורק משום דהוה מיעוט דשכיח סמכינן לחזקה והוה רק פלגא ופלגא וליכא עכ"פ חזקה דאיסורא. והנה הדין דהיכא דלא אתחזיק איסורא ע"א נאמן. וא"כ מה פריך הש"ס ותסברא הא מים שאין להם סוף אסור. אך י"ל דאפשר דלא הוה שהה עד שתצא נפשו. וא"כ הוה אסור מן התורה ולא הוה פלגא ופלגא והוה חזקת איסור בשלמא ע"ז דנטבע במים עכ"פ הוה שפיר נאמן ע"א. דהא על זה מהימן ע"א. דע"ז הטביעה שפיר שייך דייקא. דעכ"פ דייקא דנטבע. רק היכא דידעה דנטבע לא דייקא יותר. שסוברה דודאי מת כמו במלחמה. אבל על הטביעה מ"מ דייקא. דאל"כ לא הוה כמלחמה. דל"ש לומר משום דסברה כיון שנטבע בודאי מת רק היכא דידעה שנטבע: אך דאפשר דלא שהה עד שתצא נפשו. אך היא גופא קשה מנ"ל להקשות והסברא כו'. דלמא איירי דידעינן דנטבע ושהה עד שתצא נפשו בלא עד. ורק מ"מ במים שאין להם סוף אסור מדרבנן. וע"ז מועיל הגדת העד שראה אותו מת. ועו"ק לפמ"ש הפ"י בקידושין דף ס"ג ע"ב. דהיכא דבלא"ה בלא העד איתרע החזקה שפיר נאמן ע"א כיון דהוה בלא"ה רק ספק ע"ש. וא"כ היכא דנטבעה הספינה הא הוה הדין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. וא"כ בלא"ה איתרע החזקה ושפיר נאמן ע"א. ומה מקשה הש"ס ותסברא וכו'

אך י"ל. משום דהנה הפוסקים כתבו. דבטביעה אותן שראו הטביעה אין נאמנים אח"כ על שראוהו מת. ולחד דעה אפילו אותן שלא ראו הטביעה אמרו בדדמי. ע"ש בב"ש ס"ק צ'. וא"כ שפיר מקשי הש"ס. דאמאי נאמן. אך הא הב"ש כתב בס"ק קנ"ד. דאם אמרו מת בודאי נאמן. וכתב הב"ש דהוה כמו קברתיו. היכא דאמרו דהכירו היטב. וע"ש היטב. וא"כ אפשר דאיירי בכאן דאמרו דניכר היטב א"כ עדיין מה מקשה הש"ס אך