שו"ת ר' משולם איגרא קפב

[קיום הנדר מדלא הפר] וא"כ בכאן נמי לא הוי בודאי כוונתו להתנות כלל דלא הוי יודע משום ספק. ועי"ל דבאמת אם הוי לי' ודאי לא שייך דלא הוי לשמה. דהא הוי לשמה דהא לא הוי לי' אצלו שום תנאי רק ודאי לשמה. ובזה מתורץ קושית התוס' עוד דאנן מי שתקינן כו' משום דבשלמא באילונית דאצלו הוי ודאי אילונית ולא ספק דכך אמר וא"כ עכ"פ הוי הכתיבה לשמה דבודאי בדעתו לשמה. משא"כ שם בבנים. הוא גופיה אפשר דמסופק וקשה מן הכתיבה כנ"ל

(ה) ובזה מתורץ הרמב"ם דכתב (ז) משום דתנשא לאחר ותהוי צנועה תחתיו כו' ולא כתב דימצא בדאי השם רע וכמו דאיתא בברייתא. והנה י"ל קושית התוס' ביבמות בדף כ"ה ע"א בד"ה ואכתי מי דמי כו' דהקשה התוס' דהא בברייתא איתא או משום קלקול או משום פריצות ולא הוי הטעם כלל משום שם רע עיי"ש

וי"ל דה"פ בברייתא דפריצות. דבאמת מפני מה אסרו להחזיר. וע"ז אמרינן משום שלא תהא בנות ישראל פרוצות בזנות ובנדרים לפיכך אומרים לו אמור לה משום כו' וא"כ כיון דאומרים לו משום פרוצות. וא"כ כיון דאמר לה אסור להחזיר בנדרים משום קלקול דכיון דהוי אמירה לכ"ע חיישינן לקלקול ורק זה שפיר בנדרים דהא הוי מעכשיו וגילוי מילתא מהני ואין צריך לדיני תנאים ושפיר יכול לקלקלה אם תלכה לחכם ותפר. משא"כ במוציא שם רע הוי על לעבר (לחוד) ועבר לא הוי כמו מעכשיו ולא הוי כלל מהני בלא דיני תנאי (ח) וא"כ אמאי לא יחזיר רק ע"כ דה"פ דכיון דהדין דאומרים לה בשביל זה אני מוציאך ותקנת חכמים הוי אזי שפיר הוי אסורה לנצח כמו הוציאוה ב"ד. דהא הדין דיאמר לה בשביל זה אני מוציאך והוי שפיר ע"י זה דהדין דיהא נימא כן בשביל זה אני מוציאך נתחזק קלא ומ"ה מדמי ר"נ. משא"כ הרמב"ם דפסק שם כפי דיחוי (ט). וא"כ אדרבא אמרינן דקי"ל בקלא וליתא ואמאי אסור להחזיר וא"כ ע"כ אין הטעם רק בשביל קלקול וא"כ קשה כנ"ל הא הוי לעבר. ע"ז אמר הרמב"ם תנאי דלהבא דתהא צנועה תחת בעלה השני והא דאמר ר"מ כן שיהא הדברים בדאין יהא מתורץ אי"ה לקמן (י)

(ו) והנה הרמב"ם דפסק דבאילונית הוי מהני אע"ג דלא אמר. כן כתב הרב המגיד (כ) והקשה הפ"י עליו וא"כ מאי פריך דר"י אדר"י דבכאן עדיף טפי דהוי אפילו בלב מהני והוי גילוי מילתא ולחד תירוץ התוס' עדיף טפי מתנאי שלא כדין. ואך דה"פ דהרמב"ם כתב דאומרים לו גמור בלבך ובהש"ס דידן ליכא זאת רק ממילא גמר בלבו. אך דבאמת בתרווייהו הוי להרמב"ם אומדנא מהני רק דאומרים לו קודם הכתיבה גמור בלבך לגרשה בלי שום תנאי דאם יהא ירצה להתנות איזו תנאי אזי לא מהני כלל הגט אפילו נתקיים התנאי משום דלא הוי ברירה והוי ספק גירושין זה הפי' ברמב"ם. אך דזה דוקא בתנאי דלהבא וכמ"ש הרב המגיד הטעם דהוי אגיד בי' משא"כ בתנאי דלעבר לא שייך זאת דלא הוי אגיד וא"כ שפיר יכול להתנות על תנאי דעבר וא"כ לא מהני מה דיאמרו לו מפני מה צריך לגרש בלא תנאי. רק דבאילונית שפיר מהני מה דאומרים לו קודם הכתיבה. וא"ל דה"ל בלבו להתנות תנאי גמור כדין וא"כ יהא רשאי להחזיר. ז"א דהא אילונית הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ולא מהני כלל תנאי בשעת נתינה וא"כ א"ש הרמב"ם דבאילונית בלא אמירה נמי אינו רשאי להחזיר ושם גבי שם רע דוקא אמירה. וא"כ א"ש דר"מ דס"ל יש ברירה הוי הפי' אע"ג דלא עבד כדיני תנאי דלא צריך לדיני תנאי אע"ג דהוי לשעבר. משום דעכ"פ קודם הכתיבה אתי דבור ומבטל דביר וא"כ אם לא נתקיים התנאי אין מגורשת מכח הכתיבה לא הוי לשמה. וא"ל דיאמרו לו קודם הכתיבה דאין רשאי להתנות שום תנאי משום דא"כ אפילו נתקיים התנאי ג"כ לא מהני (ל). משום דלר"מ מהני דהא ר"מ ס"ל ברירה. משא"כ הרמב"ם דס"ל דלא אמרינן ברירה שפיר לא מצי להיות בלב שום תנאי וע"ה כתב הרמב"ם דהתנאי הוי אם תהא צנועה דהוי להבא ומעכשיו. ואין צריך כלל לדיני תנאי

ובזה מתורץ גם הא דמקשה דר"י אדר"י ומתורץ קושי' הפ"י דלעיל משום דלר"י הא לחד דעה בש"ס דס"ל לר"י יש ברירה. וא"כ אי אפשר לומר קודם הכתיבה גמור בלבך דמשום. דאם יהא תנאי בלבך לא הוי הגט אפילו נתקיים התנאי משום דאין ברירה כנ"ל הא לר"י ס"ל ברירה. וא"ל דמאי מהני מאי דיאמרו לו קודם הכתיבה. דילמא הוי כוונתו אח"כ. ע"ז אמרינן ג"כ ברירה דכיון דלא התנה לבסוף דאמרינן הוברר הדבר דגם מעיקרא לא הוי בדעתו להתנות על שעת נתינה. דכיון דלבסוף בשעת נתינה לא התנה וכן לר"מ שכתוב לעיל הוי ג"כ הפי' דכיון דלבסוף לא התנה כן. אמרינן דגם מעיקרא לא הוי דעתו להתנות על שעת נתינה

והנה הכפות תמרים כתב בסוכה דגם דעת הרמב"ם ואביי ורבא כלם ס"ל דבעינן דתנאי לא יהא סותר המעשה רק דמתרצינן דבור אם תחזיר לי הנייר דכוונתו מעכשיו יהא הגט עיי"ש ומ"ה א"ש מ"ש לעיל

ונמצא לפ"ז היוצא לנו דבאמת אין דעת הרמב"ם דאם לא אומר משום זה אני מוציאך יהא אסורה משום פרוצות אין זה טעם הרמב"ם. רק דעת הרמב"ם דמ"ה צריך לאמר לה משום כו' משום פרוצות וממילא כיון דאמר הוי חוששין לקלקולא ומ"ה אסורה משום קלקול ודוקא באמר

ובזה א"ש דמייתי תניא כותי' מר"מ דהא גם במתניתין ע"כ טעמא דר"מ רק משום קלקולא. רק [דצ"ל כנ"ל] דהוי סבור דרק לר"מ [חיישינן לקלקול] ומשום קודם הכתיבה דהוי דבור ומהני בלא דיני תנאי רק אומדנא. דהא לר"מ דס"ל ברירה לא מצי לומר דאין רשאי להיות תנאי בלבו מקודם הכתיבה כנ"ל דהא לר"מ מצי להיות וא"כ אם לא אמר אמרינן דהא דאין רשאי להחזיר הוי מכת הכתיבה הוי קשה. ומשא"כ לפסק הלכה דהוי פסקינן דאין ברירה והוי לא חוששין מכח הכתיבה. דאומרים לו קודם הכתיבה דאין רשאי להיות שום תנאי קודם הכתיבה. ובשעת נתינה אע"ג דאמר מ"מ בלא דיני תנאי הוי. ואיירי דאמר מסתמא משום דגם ללישנא קמא צריך לומר לה הוי יודע משום שם רע אני מוציאך משום פרוצות רק דאין אסור להחזיר בשביל זה וכמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם כן הוי דעת לישנא קמא. ולישנא ב' ס"ל דדוקא לר"מ חוששין לקלקולא משום הכתיבת הגט ולא לפסק הלכה דפסקינן א ברירה. וע"ז מייתי ראיה דאיתא בברייתא ויאמר אילו היו נותנים כו' ומשמע דוקא אם יאמר הא אם מחל אינו כן דהוי לטובתו וא"כ הוי מעכשיו אפילו דלשעבר הוי התנאי כמו להבא דהיינו אם יקפיד