שו"ת ר' משולם איגרא קפ

הן. אבל שאר דיני תנאים תנאי קודם למעשה בעינן. וא"כ גלוי מלתא בלא אמירה עכ"פ לא מהני. וכ"כ הפ"י בקדושין דאם בעינן שאר דיני תנאים לא מהני גלוי מלתא כנ"ל. דהא בעינן תנאי קודם למעשה אלמא דלא מהני גלוי מלתא וכן לר"י דלא בעי כפילא אך עכ"פ בלא אמירה לא מהני רק במעכשיו כנ"ל

(ב) והנה הרי"ף כתב אומר לה שתיקתך יפה מדיבורך והוסיף הרי"ף דהשתא היא דאיברות. ופי' הרמב"ן במלחמות דאמת אילונית אין לה רפואה רק דהוי עכ"פ חולנית אחר דאינה מוליד והשתא היא דאיברת ע"ש. אך דקשה למה הוסיף הרי"ף מה דליתא במתניתין

וי"ל משום דהנה התוס' הקשו בד"ה אומר לה כו'. אם נימא דהוי דין גמור דהוי תנאי גמור. מה מהני דאומר לה אטו אם הוא שותק אנן מי שתקינן ע"ש. וי"ל דהנה לפמ"ש הב"י א"כ הך סוגיא הוי שלא אליבא דהלכתא אך להלכתא הוי התירוץ. כאן באמר כאן בלא אמר כנ"ל. אך באמת עכ"פ לא הוי תנאי כלל רק ע"כ משום במעכשיו א"צ לדיני תנאי (נ) אך אם אמרינן כסברת המל"מ דתנאי דעבר לא הוי כמו מעכשיו וצריך דיני תנאי כשאר תנאים. (ס) אך אם התנה על מנת שאין עליה נדרים ואח"כ מחל אפילו נמצא עליה נדרים הוי מקודשת. וכתב הר"ן (ע) וכן הביאו הב"ש הטעם דכל מידי דמתנה לטובתו הוי כוונתו דוקא דיקפיד כשישמע אך אם ימחול הוי מחילה. וא"כ כל התנאים דעבר הוי כמו להבא דהוי אם לא יקפיד אחר כך כשיוודע דלא הוי שם רע אמת או דהחכמים יכולין להפר. אך זה דוקא היכא דהוי לטובתו משא"כ היכא דלצעורי קא מכוון. אי אפשר למחול (פ) וא"כ משו"ה אמר אילו היו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשך. וא"כ הוי לטובתו ושפיר הוי התנאי דבידו או דיקפיד או דלא יקפיד וא"כ הוי כמו מעכשיו ואין צריך לדיני תנאי. ומ"ה אומרים לו שתיקותיך כו' וא"כ הוי רק לצעורי דכיון דאין יכול להיות אשתו וא"כ לא יכול למחול והוי תנאי לשעבר ולא מעכשיו ולא מהני בלא דיני תנאי. ואך אכתי ה"ל לטובתו דפטור מכתובה וא"כ שפיר יכול למחול דכ"ז דלא גירש פטור מכתובה וא"כ דילמא תמות מקודם ויפטור מכתובה. אך בכתובה בלא"ה פטור משום דהוי אילונית וע"ז אומר לה שתיקותיך יפה מדיבורך דאם הוי הדין דמגיעה הכתובה הוי לטובה ולא בעינן דיני תנאי. אך היא גופא תקשי דהא ממ"נ הוי התנאי לטובה דאם לא הוי התנה הוי צריך לשלם הכתובה. וע"ז אמר הרי"ף דבלא"ה פטור מכתובה דהשתא הוא דאיברית. אך שתיקותיך יפה מדיבורך דזה הוי לטובתך. דאמרינן דפטור אתה בלא"ה מכתובה מכח השתא הוא דאיברות. וא"כ א"ש דאי לאו דאמרו רבנן דפטור מן הכתובה הוי הגט בטל ושפיר מתורץ הרי"ף

(ג) והנה בס' א"ז מקשה בכתובות דף ע"ד ע"ב דמתרץ שם הש"ס על הא דמקשה שני ברייתות אהדדי דאם קידשה ע"מ שאין בה נדרים והלכה אצל חכם והתירה ומתרץ הא כמ"ד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והא כמ"ד רוצה ומייתי מתניתין פלוגתא דר"מ ור"א והא ר"מ הא ר"א [והקשה הא"ז] ולמה מייתי דר"י דאמר נדר ברבים לא יחזיר וכו' ואמר שם טעמא דר"י עיי"ש

וי"ל משום דהנה התוס' (צ) וכן הוא בס' א"ז בשם הריטב"א הקשו דאם מצי להתיר החכם ע"י שליח וא"כ מאי אמרו אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הא מצי להתיר ע"י שלית ותי' הא"ז דאפ"ה אין רוצה להתבזה לפני ב"ד גם ע"י שלית. וא"כ קשה מאי דמייתי ראיה דר"מ ס"ל דרוצה שתתבזה בב"ד דילמא באמת אין רוצה שתתבזה בב"ד רק דר"מ ס"ל דעכ"פ דהא מצי להפר ע"י שליח [וע"י שליח רוצ'] ור"א ס"ל דאפילו גם ע"י שלית אין רוצה שתבזה. אבל מ"מ בעצמה אין רוצה שתתבזה אפילו לר"מ. וא"כ מ"ה לכ"ע דאם הלכה בעצמה כמו דאיתא בברייתא דהלכה בעצמה לב"ד לכ"ע אינה מקודשת. וע"ז מייתי ראיה דהנה התוס' הקשה (ק) דעכ"פ על דעת רבים לכ"ע אין יכול להפר ואמאי חוששין על דעת רבים לקלקולא. ולא חילקו דע"ד רבים יכול לחזור ותי' שם בס' פ"י דהא שלום בין איש לאשתו הוי מצוה ויכול להפר לדבר מצוה. והנה זה בודאי דלא מקרי מצוה רק לעשות שלום שבין איש לאשתו. משא"כ אם איש אחר אין רוצה לישא לזו האשה בנדרים. זה בודאי לא מיקרי מצוה. וא"כ אין יכול להפר ע"ד רבים בזה. והנה איתא בנדרים דבעל יכול לעשות שליח להפר. אך אם לא שמע הבעל עדיין אין יכול לעשות שליח מי איכא מידי דאיהו לא מצי להפר ושליח מצי להפר (ר) וא"כ לפי"ז מוכת דע"כ ר"מ ס"ל דרוצה שתתבזה אשתו בעצמה בב"ד דאל"ה קשה לר"מ אמאי לא חילק כמו דחילק ר"י בין נדר רבים ללא נדר ברבים ה"נ ה"ל לר"מ לחלק להיפוך דבע"ד רבים שרי. וח"ל משום דהוי מצוה בין איש לאשתו. קשה עכ"פ אם תלכה היא בעצמה לא הוי מצוה דהא בלא"ה יהא גט דאין רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וא"כ בין כך ובין כך הוי גט וא"כ תו ליכא מצוה רק כמו איש אחר אם אינו רוצה לישא לה. ורק ע"י שליח הוי מצוה וא"כ מי איכא מידי דבעצמה לא הוי היתר וע"י שליח יהא היתר. א"ו דס"ל לר"מ דגם בעצמה רוצה שתתבזה בב"ד. וא"כ עיקר זה הוכחה הוי מן ר"י דחילק בין נדר ברבים ה"נ ה"ל לר"מ לחלק להיפוך כדכתבו התוס' בגיטין כן כנ"ל. אך זה דוקא אם נימא דהוי הטעם לר"מ דס"ל דברבים יכול להפר. רק ע"ד רבים והוי מצוה. ואך אם נימא דטעמא דר"י באמת משום פרוצות דברבים הוי פרוצות ולא מוכת כלל והוי אמרינן דהא דלא חילק ר"מ באין צריך חקירת חכם משום דזה דכיון דבעל יכול להפר מיד לא הוי פרוצות או דלא הוי מדקדק כלל בר"מ מדלא חילק להיפוך. אך לפי דמוכח הוי ע"כ דטעמא דר"י דס"ל רק משום דאין לו הפרה ברבים ומייתי הטעם ושפיר מתורץ קו' הא"ז

(ד) והנה עי"ל קוש' הא"ז הנ"ל. משום דהנה התוס' הקשה בד"ה אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך וא"ת ואמאי לא אמרינן אם הוא שתק אנן מי שתקינן. ועוד אמאי באילונית פליגי רבנן ואליבא דר"י דוקא אמר ושם גבי לא היה לה בנים לכ"ע הוי חוששין בלא אמירה אם לא מכח השתא הוא דאיברות. וי"ל דהנה אם אמרי' דחילק בין גילוי מילתא דאין צריך לדיני תנאי ובין אמירה דכיון דירד לדיני תנאי אמאי לא אמר כדין (ש). והנה לענין תנאי ומעשה בדבר אחד לא שייך זאת דמאי ה"ל למיעבד. וא"כ ממ"נ או דאין צריך דוקא דיהא תנאי ומעשה בדבר אחד בכ"מ ואם צריך דיהא דוקא תנאי ומעשה בדבר אחד גם בגילוי דעת בלא ירד לדיני תנאי