שו"ת ר' משולם איגרא קעז

הנתינה: לענ"ד הדבר פשוט להיפך דמחשבתו ודעתו לא מהני כלל כיון שלא התנה בפירוש בתנאי כפול כאשר הארכתי בתשובה ראשונה ושניה, והבאתי ראייה מתשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' קנ"ה, ולא ידעתי האיך הדבר פשוט בעיני מעכ"ת בלי שום ראייה, ומה שנראה מדברי מעכ"ת משום דת"כ הוא מגזרת הכתוב והביא ראיה מהא דלא בעינן בשליחות ת"כ. דבריו תמוהין מאד, חדא דאף אם לו היה כדבריו דח"כ הוא מגזירת הכתוב אכתי מנ"ל לחלק בין קודם הכתיבה לאחר הכתיבה. שנית דלא מצינו בשום ספר שגזירת הכתוב דלא בעינן בשליחות ת"כ, וגם לא מצינו בכתוב שום חילוק בין בע"ד לשליח, וכן בין קודם הכתיבה לאחר הכתיבה, ואדרבא הרא"ש כתב בהדיא דהא דח"כ מהני הוא מגזירת הכתוב, דאל"ה ה"א דת"כ לא מהני ג"כ משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה, וכ"כ התוס' בכתובות פ' אע"פ, אי לאו דגלי לן רחמנא דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה, הרי מבואר בהדיא דהא דמהני ת"כ היא גזרת הכתוב. וביותר אני תמה מ"ש רומעכ"ת להוכיח דת"כ הוא משום גזרת הכתוב ממה דבשליחות לא בעינן תנאי כפול וסותר דברי עצמו בהרי בתשובתו ראשונה הביא דברי הפ"י הטעם דבשליחות לא בעינן ת"כ דדבור ודבור הוא ואתי דבור ומבטל דבור, וכן הבאתי אני בשם מהרי"ט, ועוד הבאתי דברי הר"ן שנתן טעם אחר, וגם מעכ"ת הביא דברי בעל כנה"ג דאף בשליחות בעינן ת"כ, ובלי ספק לא פליגי בגזרת הכתוב, רק דרומעכ"ת הכריע כדעת האומרים דלא בעינן ת"כ בשליחות מטעם שכתב הפ"י דאתי דבור ומבטל דבור. ומ"ש מעכ"ת ונמצא הדבר תלוי אי אמרינן ברירה, דבריו באו סתומים ולא יכולתי להולמם ומה שהביא ראיה מדברי הה"מ אין זה אפילו דקדוק קל דלרבותא נקטיה אע"פ שנעשה כהלכתו ודברי הה"מ לקוחים מדברי הרשב"א בחידושיו ויראה מעכ"ת שכן הוא ולא מיירי כלל מהיכא שגוף התנאי לא נעשה כהלכתו יעו"ש. ועוד יש לפרש באופן אחר. אמנם א"צ להאריך כי אין להוציא דין חדש מדקדוק כזה, ומהגם אתרי שמפורש להיפוך בדברי תשובת הרא"ש שהביא הטור שכתבתי למעלה. ועוד דלפי הראיה מהה"מ אפילו לא היה דעתו לפרש אח"כ רק התנה קודם כתיבה לא בעינן ת"כ. ומלשון מעכ"ת נראה דדוקא בדעתו לפרש אח"כ

ומ"ש רומעכ"ת דלדעת המקשן לא ישגיח השכ"מ ויזכור התנאי דוקא אחרי שאין נ"מ לדינא, כבר גליתי במכתבי הראשון שאין דרכי לנצח בדברים שאין נוגעים לדינא, ובאמת הוא טעות גדול דאם מזכיר התנאי בפירוש לא שייך גט לאחר מיתה, רק דרב הונא מיירי בסתם, וא"כ מנא ידעינן כוונת השכ"מ כמו שבמסקנא לפי דבריו אנו דנים כוונת השכ"מ כן לפי שיטת המקשן ודו"ק. גם מה שהעתיק מעכ"ת בשמי שכתבתי דאף דאין ברירה מ"מ הוי ספק, וע"ז הביא מעכ"ת מחלוקת רש"י ותוס' בזה דאם לא נתקיים התנאי ודאי פסול, הנה מעולם לא כתבתי לשון זה ולא באתי לידי מדה זו. ומה שכתבתי אין ענין כלל למה שהביא רומעכ"ת שיטת רש"י ותוס': וז"ל שם והדבר ברור דאף לדעת מהר"י בי רב דאף דהגט פסול אסורה לכהן. וכוונתו היה דהמתנה תנאי קודם כתיבת התורף הגט פסול והוי ספק מגורשת, וכבר נתן הרמב"ם טעם לזה בתשובתו לחכמי לוניל ולא היה כוונתי כלל לדין אם לא נתקיים התנאי. וכוונתי היה דמחלוקת מהר"י בי רב ומהר"י בן לב אינו ענין כלל לנ"ד. וממ"נ אי הוי תנאי גמור א"כ כיון שנתבטל התנאי נתבטל הגט לכ"ע בין לדעת מהר"י בי רב, ובין לדעת מהר"י בן לב, ואי לא הוי תנאי כ"ע מודו דהגט קיים בין לדעת מהר"י בי רב ובין לדעת מהר"י בן לב, ואין מחלקותם ענין לנ"ד. דמטעם מהרי"ט הוי ספק מגורשת כמוש"ל. אבל בנ"ד לא שייך דין מהרי"ט כמוש"ל וכאשר כתבתי בתשובה ראשונה סימן י [עוד זה מצאתי מ"ש רבינו וצ"ל על תשובת הרא"ם]

והנה מה שכתב הרב הגאון מסאטנוב, דמהר"ן דקדושין משמע דמה שהתנה קודם לא מהני. הנה תשובת מהר"ם מלובלין וגאוני בתראי אינם תחת ידי, אך הנ"ל דאין משם ראיה. דהא במכר בעינן דעת המוכר ודעת הלוקח, ולא שייך לומר דהמוכר אינו רוצה בענין אחר, דהא גם דעת הלוקח בעינן, וכה"ג מבואר בתוס' דכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב בשלמא בעובדא דמהרי"ט דתליא במי שמהדר ומחזיר אחר האחר. דאם הלוקח מחזיר אחר המוכר תליא בדעת המוכר א"ש, אבל הכא מה שהתנה מקודם, דילמא באמת לא נתרצה הלוקח כיון דשתק, ולא איירי דהלוקח מהדר אחר מוכר, וכמו דלא תליא באומדן דעתו כמבואר בתוס' כמו כן לא תליא בדעתו הראשונה דזה הוי כמו אומדנא, משא"כ בגיטין דתליא רק בדעת הבעל ואפילו אחר חדר"ג כיון דכאן שניהם נתרצו

והנה נ"מ הא דאמרינן (א) רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא, דשם אמר רב הונא גיטו כמתנתו וס"ל גזרה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, כו' עי"ש. ומשמע דהוי מן התורה עכ"פ הגט אם מת וא"כ לסברת הפ"י שם. הא אם התנה קודם הכתיבה לא ניהוי הגט. ובשלמא לאחר גזרה לא קשה. דהא כיון שלא התנה גיטא מעליא הוא אך קודם הגזרה קשה לסברת הפנ"י, והנה לפי' ר"ת שם לא קשה

אך י"ל דבאמת נ"מ אם בשעת הכתיבה. עדיין לא הוי מסוכן למות ולא הוי מצוה מחמת מיתה. וא"כ כיון דלא הזכיר התנאי, באמת לא הוי כמו דהתנה. דהוי כמו מתנה במקצת דהוי כמו בריא ואח"כ נעשה מסוכן וא"כ באמת הוי גזרת החכמים דהוי גט אפי' אם מת. וא"כ שפיר הוי גיטא מעליא

והנה א"ל כמו דאיתא בכתובות בדף ב' ע"ב, דשאני התם דמסתמא כיון דאמר דכוונתו היה בשביל שלא [תהא זקוקה ליבם אם] ימות, ומ"ה לא אמרינן טענת אונם. ומשא"כ אם לא התנה משום מיתה יע"ש, וא"כ מש"ה אם התנה קודם הכתיבה, בודאי הוי כוונתו לגמרי. דאל"כ הא לא הוי הגט כלל וכמו סברת הפ"י. וא"כ בודאי כוונתו בלתי תנאי

או י"ל דנ"מ. אם התנה לאחר הכתיבה קודם הנתינה מהיום אם מתי וכמו שפי' ר"ת וא"כ הוי הגט חל רק אם לא עמד. וכמ"ש התוס' דלרש"י ז"ל קשה. והנה אם הסופר נאמן שהתנה מקודם. אע"ג דע"י זה הגט בטל. ולא שייך דאינו נאמן דחזקה דהוי עשה כדין. דהנה באמת בזה לא שייך סתם ספרי דדייני מגמר גמירי, דזה לא ידע ולא הוי שייך אינו חוזר ומגיד. דהא לא הוי הגדה, ואיתא בחו"מ סימן ר"ה. דכל מה דעבידי העדים למיטעי שפיר יכולין לחזור ואך הש"ך הקשה הא אין