שו"ת ר' משולם איגרא קעה

דעיקר כטעם הר"ן דאם נימא דלענין עדות שבטלה מקצתו נמי הוי כדבור ע"כ צ"ל דכל תוכ"ד הוא דיבור אחד א"כ אין לחלק בין קדשים ומגרש וקדושין וכו' כיון דהכל דיבור אחד ואפי' בקדשים מהני נדר ופתחו עמו כמש"ל ואפי' בהנך דחמירי הו"ל למימר דכדבור דמי וא"כ אמאי ס"ל לר' יוסי דבקדשים לא מהני תכ"ד א"ו דעיקר הטעם הוא כמ"ש הר"ן ולכך בקדשים דחמירי ועושה בהסכמה גמורה לכך אינו יכול לחזור משא"כ בשאר עניינים שדעתו לחזור תוכ"ד, וא"כ לפ"ז ודאי יש לחלק דדוקא לענין חזרה כדבור דמי משא"כ לענין עדות שבטלה מקצתו. וא"כ מקשה שפיר כיון דחזינן דבקדשים לא מהני חזרה, ע"כ הטעם משום דעושה בהסכמה, וא"כ ממילא לענין עדות שבטלה נמי לאו כדבור דמי, ומשני הגמ' דתרי תוכ"ד הוא ותוכ"ד קטן באמת אפי' בקדשים יכול לחזור וה"ה לענין שבטלה מקצתו כמש"ל משום דהוי כדבור אחד. אמנם הרמב"ם פסק כרבנן דר' יוסי לענין עדות שבטלה מקצתו. ולכך לא הביא בשום מקום דינא דר' יוסי דהוא והם פטורין וממילא גם לענין קדשים ג"כ אין חילוק בין דבור גדול לדבור קטן, אף במפרש רק דוקא בפתחו עמו ולכך לא הביא הרמב"ם בשום מקום לחלק בין דבור גדול לדבור קטן ובמ"ש נתיישב היטב קושיית התוס' על רש"י בד"ה שהעידו בב"א די"ל דמתניתין אתיא כרבנן: אמנם לענין למפרע נפסל דתליא בחזרה אף רבנן מודו דכדבור דמי אבל לענין עדות שבטלה מקצתו ס"ל לרבנן דלאו כדיבור דמי וכמו שפסק הרמב"ם ודוק היטב

(טו) נחזור לענינינו לפי מה שבארנו מדברי הרמב"ם בקידושין לדברי הפ"י משום דהוי נדר ופתחו עמו ק"ו דאין שום ראיה כלל לנ"ד לחלק דאף בקידושין וגירושין יכול לומר שטעה (ס) אמנם אף לדעת הפ"י לא ידעתי איך מדמה מפרש לאומר שטעה ובלי ספק דהוא ממש חזרה. וגם לא ידעתי האיך מהימן לומר שטעה דילמא הוא חזרה. וגם כבר כתבתי דמה בכך שטעה אכתי כיון דעביד מעשה מהני ודברים שבלב אינם דברים כ"ש דאפי' דברים שבלב ליכא דשכח לגמרי. ואף דתוס' כתבו תוך כ"ד לא הוי דברים שבלב היינו כיון דמפרש תוכ"ד בהדיא כוונתו הראשונה וא"א להוציא שני דברים כאחד ומפרש הדבור הראשון. גם מ"ש שאמירה הראשונה בטעות אני תמה דבאמירה לא היה טעות דהרי צריך היה לאומרה זולת שכחה ששכח להוסיף התנאי. ובאמת ראיתי בהיתר הה' שכתב שלא יאמר הרי גיטך קודם התנאי וזה פלא כמדומה דאשתמיטתיה דברי המשנה למלך שהביא בעוד שהוא עסיק בו וכבר כתבתי דהנתינה היה בכוונה לא בטעות רק ששכח מה שאמר לו רבו אבל הנתינה גופיה היה בכוונה שנתכוין ליתן

גם מה שרצה לצרף דעת הב"י במחאת אחרים קשה בעיני איך נסמוך באיסור דאורייתא על סברא דחוי' מכל האחרונים, וגם בב"י עצמו אינו מוכרח כ"כ ק"ו דגם בזה יש לחלק בין נדרים לגיטין אף לדעת הפ"י די"ל דשוב א"י לפרש דא"ל מיהדר קא הדר דלכך מחלק בין כ"ד גדול לקטן דבכ"ד קטן אמרינן מסתמא לפרש הא לא"ה אמרינן דהדר ביה ולכך ליכא חילוק רק בקדשים אבל בשאר דברים אין לחלק וא"כ ה"ה לענין מחאת אחרים. גם בלא"ה איך אפשר להעיד עכשיו שהכל היה בתוכ"ד קטן דהרי לשיטת הפ"י אף לענין לפרש לא מהני רק כ"ד קטן ואיך אפשר להעיד ע"ז עכשיו. דתוך כ"ד קטן הוא זמן קטן וקצר מאוד ומילתא דלא רמיה על אינש להעיד זה ומ"ש בצד היתר הה' כיון שבודאי בדעתו היה להשלים מלבד כי תלי תניא בדלא תניא דמנא ידעינן שדעתו היה להשלים כאשר כתבתי למעלה דלא שייך כאן ע"ד ראשונה הוא עושה מכמה טעמים וגם לא היה כפול. אמנם בלא"ה מאי בכך שדעתו היה להשלום כיון שבאמת נתן הגט ולא השלים ואין אחר מעשה כלום ק"ו כאן שי"ל דמתכוין לא השלים

ומ"ש בצד היתר השישי דמותר לכהן משום הפקעת קידושין. אף אם היה הדין כדבריו עכ"פ היתה אסורה לבעלה כהן משום דהדר החשש לדוכתיה שיאמרו יש גט לאחר מיתה ולא יתלו בהפקעת קידושין אמנם מלבד כי הארכתי בתשובה ראשונה דאין לסמוך על אומדנא זו מכמה טעמים וקשה להעתיק שנית, אמנם אני רואה מעכ"ת מסיק בעצמו דאין זו מספיק להתירה לכהן, אמנם אני תמה שקושיא זו שהקשה לשיטת הרמב"ם הנה הקשיתי אותה בתשובה הראשונה ותירצתי' בטוב טעם, אמנם ישוב מעכ"ת אינו מספיק כ"כ דלדידי' לפי האמת אין כאן הפקעת קידושין כלל דכיון דתיקנו רבנן דאף אם עמד אינו חוזר בלא תנאי ממילא ודאי גם דעת השכ"מ כל שלא התנה גמר ומגרש בלא תנאי זהו תורף דעת מעכ"ת, ולפ"ז לא היה מקשה הגמרא מידי מי איכא מידי וכו' ולא צריך לשנויא דהפקיעו הקידושין, ת"ל דכיון דכך תיקנו חכמים ממילא גם דעת השכ"מ כן הוא כאשר באמת לדעת רומעכ"ת אליבא דמסקנא, ועוד דאכתי תקשה מה שהקשיתי, (ע) בתשובה, הראשונה דהרי רבא הוא מרא דשמעתא דכל התנאים פוסלין בגט וא"כ מאי קאמר רבא לית ליה דרב הונא והפקיעו הקידושין ת"ל דבלא"ה גט שכ"מ פסול אף במת מטעם ברירה אא"כ נתן בפירוש אף אם יעמוד, אמנם היישוב הברור מ"ש דאין אומדן השכ"מ ענין לתנאי כלל רק דאנו אומרים דמעולם לא עלה על לבו צד האחר וכמו שכתבתי בתשובה הראשונה, ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות על הרמב"ם דס"ל דאיילונית אומדנא דמוכח וא"כ בלא טעמא דקילקולא לא צריכין אנו לומר לו גמור בלבך שאתה מגרש לגמרי דאל"ה הגט פסול משום תנאי ואומדנא, אמנם לפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דדעת הרמב"ם כדעת המלחמות דמעולם לא עלה על לבו שיש לה רפואה וכמ"ש בתשובתי ראשונה והבאתי דברי מהרי"ט, ולא אוכל להבין מ"ש מעכ"ת וסיים ובנ"ד הרי נאמן לומר שבטעות הפיל הגט לידה ולא ידענא אהייא קאי וכוונתו נעלמה ממני, סוף דבר איני רואה שום צד להקל, והצד הז' לא מצאתי בהעתק, ומה שהאריך מעכ"ת בדרך פלפול לא היה פנאי לעיין כעת אמנם ידעתי ידיו רב לו ורב כחו בפלפול וסברא חכו ממתקים וכולו מחמדים אמנם היודע ועד יודע היותי מוטרד כעת בעיונים שונים מלבד טרדא דציבורא הנה טרדת התלמידים וביותר להשיב לשואלי דבר הלכה למעשה וגם כעת אני עסוק להשיב בעגונה דאיתתא וכבר עברתי על בל תאחר זולת לחבת הקודש אהבת רומעכ"ת הפסקתי בין הפרקים מפני הכבוד וכסא כבודו יהיה נכון עד עולם ויתענג על רוב שלום

ובענין גוף השאלה הנה דעתי כתבתי ככחי אז כחי עתה להחמיר סא"ד ודברי רומעכ"ת יואילו להחמיר לבעלה וגם גט למשרי לעלמא אמנם זו מדחי מעולם שלא לומר קבלו דעתי ואם רומעכ"ת אחרי רואו