שו"ת ר' משולם איגרא קעד

שבלב ואומדנא שמצד הדיבור לא מהני דלא מבטל מעשה אם אינו כתנאי ב"ג וב"ר ואע"ג דאנו יודעין בבירור שטעה וסבר דמהני מה לנו ולדעתו כיון שאינו יכול לבטל המעשה ואף שאנו יודעין בבירור שע"ת זה עשה המעשה וכיון שאין התנאי זה חל הרי המעשה בטעות אפ"ה המעשה קיים ולא דמי לעובדא דמור"ם בשליח שטעה ואמר לי והתם היה מוטעה בעיקר הדיבור ולא היה פיו ולבו שוין כמו המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שבשעת הדיבור לישנא הוא דאיתקל ליה ולכך לא הוי דברים שבלב וכמו שחילק הר"ן בקידושין להדיא (נ) אבל הכא לא היה מוטעה כלל ופיו ולבו שוין בכל מה שדיבר וגם הנתינה היה בכוונה גמורה רק שאמר ששכח להוסיף תנאי ומה בכך ששכח ועשה מעשה אף אם נאמין לו אכתי במה יתבטל המעשה וגרע מדברים שבלב טובא, וגדולה מזו כתבו התוס' ר"פ השולח דאפי' אנו יודעין שהוא אנוס מלפרש הוי דברים שבלב. ומכ"ש באמת אינו נאמן כלל ע"ז דאי משום דע"ד ראשונה הוא עושה כבר כתבתי לעיל דליתא אדרבא ע"כ ביטל דבריו. ומה שהביא ראיה משכ"מ האיך יליף איסורא מממונא ועוד דהתם ליכא עדים שהשכ"מ חייב כלום זולת שאנו באין לחייבי מצד הודאתו וכיון שרגיל לטעות אין ההודאה ראיה ואין אנו יכולין להוציא ממנו כיון שיכול להיות שטעה באמת כיון שרגיל לטעות אין כאן הודאה. וגם שלפי צד זה נראה שלעולם נאמן לומר שטעה דהרי אינו מחלק בין תכ"ד עדיין וזה תימה. ועוד דא"כ ג"כ תקשה אמאי לא מוקי תוס' במוציא ש"ר שאמר קודם כתובה ויכול לקלקלה דנאמן לומר שטעה ושכח להתנות. ומ"ש בצד היתר הד' והביא דברי הפ"י דלענין לפרש דבריו מהני אף בגיטין וקידושין. ולכאורה באמת דברי הפ"י תלוי בפלוגתא שבין הרמב"ם והטור בנתן לה דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בתנאי כך וכך דלהרמב"ם לא מהני מטעם מעשה קודם לתנאי. ולהטור בלא"ה לא מהני מצד דבגיטין וקידושין לא מהני תכ"ד אמנם כבר ביאר הב"י דעת הרמב"ם דטעמו משום דהוי דברים אחדים לגמרי ומקושרים יחד ולפי מה בפירש הב"י טעם הרמב"ם יש להביא לשיטת הרמב"ם דאזיל לשיטתי' דאף בקדשים לא מהני תכ"ד ואפי' בנידון כזה מהני משום דבתחלה כשהתחל הדבור היה כוונתו ע"מ כן וכיון שא"א להוציא כל דברים כא' הרי הם דיבור אחד והוי כמו נדר ופתחו עמו דמהני אפי' בקדשים כמבואר במנחות דף פ"ז האומר הרי עלי תודה בלא לתם וכו' אבל הרי עני תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דלא הוי נדר ופתחו עמו לא מהני וכמבואר שם בתוס' ד"ה (ובאמת יש לעיין בדברי התוס' הנ"ל די"ל דאין זה תוך כ"ד ודוק) וכן הוא טעם ר' יוסי אם לכך נתכוין תחלה ודברי התוס' במנחות דף סותרים למה שכתבו בדף ואפשר דלענין תוך כ"ד דאינו יכול לחזור בקדשים אף לדידן דיש שאלה בהקדש מטעם מסירה ס"ל לתוס' דיש לחלק דבנזירות לא שייך מסירה ודוחק וצ"ע

אמנם מה שתירצו התוס' במנחות דאין פותחין בחרטה קשה להולמו דמאי ענין זה לתוך כ"ד. ואולי הוא כוונת התוס' בנזיר שדבריהם מגומגמין. אמנם הטור י"ל דס"ל דאף בקדשים מהני תוך כ"ד ועוד דאף אם נימא דלא מהני י"ל דס"ל הטעם כמ"ש התוס' דהוי כמסירה להדיוט ובפתחו עמו לא היה מסירה משא"כ בקידושין שהוא גזירת הכתוב כמ"ש התוס' בב"ב דף קכ"ט. והנה לפי מה שבארנו לענ"ד לפ"ז אין כאן ראיה כלל אף לדעת הרמב"ם לסברת הפ"י, ולא ידעתי מה זה ענין לעדות שבטלה לומר דכל מה שאמר קודם בחכ"ד בטל ממה דס"ל דנדר ופתחו עמו בטל או ממה דאמר ר' יוסי אם לכך נתכוין מתחלה דהתם עיקר כמ"ש התוס' דמעולם משעת הדיבור הראשון היה דעתו לכך רק שאינו יכול לדבר שני דברים כאחד. וכ"כ התוס' בנזיר דאפי' לב"ש דאין שאלה בהקדש אפ"ה נדר ופתחו עמו מהני משום דלא חל מעולם הקדש כיון דפתחו עמו, ובלא"ה דברי הפ"י צ"ע חדא מ"ש דדעת המקשן היה דלענין לפרש דבריו וסמך עצמו כ"ע מודו ולא פליגי רק לענין חזרה והתרצן ס"ל דדא ודא אחת הוא וכי היכי דפליגי לענין חזרה ה"נ לענין לפרש דבריו וסמך עצמו על סוגיא דתמורה וזה תימא דאיך ס"ד דסמך על סוגיא דתמורה דמפורש בהדיא דר' יוסי ס"ל בהיפך ומחלק בין מפרש לחוזר גם מ"ש שפירש בקושיות הגמ' דרוצה להוכיח דבמפרש כ"ע מודו וא"כ עיקר הקושיא חסר מן הספר ולשון המקשה משמע דרוצה להוכיח דס"ל לר"י דלאו כדיבור דמי ובאמת כוונתו דאף רבנן מודו דכדיבור דמי

ועוד בפשיטות הו"ל לאתויי מר' יוסי דברישא ס"ל כדיבור דמי ובסיפא דלאו כדיבור דמי וא"כ בהדיא יש חילוק בין חוזר למפרש גם לא ידעתי במה יתורץ קושיית המקשן דעכ"פ לא מצינו שום פלוגתא לענין תוכ"ד דהרי אפי' ר' יוסי לא פליג רק בקדשים ובתוך כ"ד גדול אבל לפרש לא מצינו שום פלוגתא שיחלוק על ר' יוסי להיפך ויסבור דלאו כדיבור דמי אפי' במפרש ודוק. והנלע"ד ליישב סוגיות הגמ' להיפך לגמרי מדעת פ"י, דהנה מפשט דברי המפרשים בענין טעם תכ"ד כדיבור בוודאי אין לחלק בין חזרה ובין עדות שבטלה מקצתה משום דס"ל דכל תכ"ד כדיבור אחד הוא אין לחלק ביניהם

אמנם לטעם זה אין לחלק בין כל התורה כולה לקידושין וגירושין ומגדף וקדשים זולת דתוס' כתבו בב"ב דגזירת הכתוב הוא לחלק, ובקדשים כתבו במנחות הטעם משום דכמסירה להדיוט דמי, אמנם טעם זה אינו מוכרח דהרי הרבה פוסקים ס"ל דאף בקדשים כדיבור דמי. ובאמת דטעם זה צ"ע דאם יכול לחזור תוכ"ד ממילא לא נגמר המסירה עד לאחר כ"ד כמ"ש רש"י ותוס' לענין למפרע הוא נפסל מכ"ש אם נאמר דלכל ענין הוה דיבור אחד א"כ לעולם כל כדי דיבור הוי נדר ופתחו עמו וגם ברמב"ם אינו מבואר טעם זה ומלשונו משמע דקדשים ותמורה טעם א' להם כמקדש ומגרש דהרי כללן בבת אחת וכתב דקיי"ל בששה דברים תוכ"ד לאו כדיבור דמי מקדש ומגרש וכו' וקדשים וכו' משמע דכולהו חד טעמא. אמנם הר"ן בנדרים כתב טעם הדבר משום דכשאדם עושה לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בתוכ"ד אבל מקדש ומגרש דחמירי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה אפי' תוכ"ד לא מהני חזרה. ונראה שזה דעת הרמב"ם וס"ל דמטעם זה עצמו גם בקדשים לא מהני חזרה תוכ"ד

והנה לפי זה עיקר הטעם דכדיבור דמי לאו משום דכדיבור א' רק משום דבתחלת הדיבור היה דעתו שיהיה יכול לחזור בו ולכך בדבר שעושה בהסכמה אינו יכול לחזור א"כ לפ"ז יש לחלק דדוקא לענין חזרה הוא כדיבור אבל לענין אחר כגון לענין עדות שבטלה מקצתו לא הוי כדיבור אחד וזה נראה כוונת המקשן ולא ס"ל דהוא גזה"כ וגם לא ס"ל הטעם דבקדשים לאו כדיבור דמי משום מסירה מטעם שכתבתי למעלה שרצה להוכיח