שו"ת ר' משולם איגרא קעג

ולא יכולתי לעמוד על כוונת רומעכ"ת דהתחיל בפלוגתת מהריב"ל ומהר"י בי רב מטעם ברירה. והדבר ברור בוודאי אף לדעת מהר"י בי רב אף דהגט פסול אסורה לכהן. ואח"כ סיים משום ביטול שליחות הסופר וא"כ מה צורך היה לו להביא המחלוקת של מהר"י בי רב שאין זה ענין למחלוקת שלהם. דוודאי כ"ע מודים היכא דאמר בפני עדים תנאי בשליחות ונתבטל התנאי נתבטל השליחות והנה גם מק"ק טשארטקוב כתבו לי טעם זה שיש לצדד להקל מטעם זה

ואני כתבתי להם שטעם זה ודברים אלו מרפסין איגרא (ט) מלבד כי אין זה מוסכם דכתיבת הסופר הוה שליחות. אמנם אף לפי דעת הסוברים מטעם שליחות אין שום צד להקל בזה. דהרואה יראה בלשון הר"ן בגיטין ולשונו בקידושין שעיקר הטעם דלא בעינן בשליחות תנאי כפול שאינו עושה שליחו אלא מה שנראה מתוך גילוי דבריו

ובאמת הטעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה לא נזכר בראשונים זולת בתשובת הרא"ש. אמנם בשאר מחברים נראה טעמים אחרים (י) והנה בר"ן עצמו בקידושין גבי דברים שבלב כתב הטעם משום דלא תשש לעשותו תנאי גמור אין ברור שהקפיד לגמרי וכן נראה מהרשב"א בגיטין דכל שלא התנה כהלכתו גילה בדעתו שאינו חושש לקיום התנאי, ובסוף דבריו נראה ברור שהוא גזירת הכתוב, ולדעתו לא שייך כאן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון שמגלה דעתו שאינו עושה המעשה רק ע"ת זה ולא גרע מאומדנא דמוכת, ובאמת גם הרשב"א שם דקדק וכתב דהא דבשליחות לא בעינן תנאי כפול לאו משום דדיבור ודיבור הוא רק כתב ז"ל ואפשר למימר דתנאה דע"י שלית לא מצי לשנויי' שלית ואי שני בתנאי לא עביד כלום והן ממש דברי הר"ן, ולפ"ז הדבר ברור לטעם הר"ן דוקא אם השליח שינה בשליחות נתבטל השליחות אבל אם לא שינה בשליחות לא נתבטל השליחות, וגדולה מזו הנה מהרי"ט בחידושיו כתב הטעם דבשליחות לא בעינן ת"כ משום דאתי דיבור וכו' והנה למעשה בתשובותיו לא סמך ע"ז כמבואר בתשובותיו כמ"ש בתשובה השני' אמנם אף אם נימא דמשום אתי דיבור ומבטל דיבור מהני בשליחות תנאי אעפ"י שאינו כפול ואפי' לא שינה השליח את שליחותו אכתי דווקא אם תלה התנאי בביטול השליחות

אבל בנ"ד לא תלה התנאי בביטול השליחות לומר שאם יתבטל התנאי יתבטל שליחות הסופר רק דסתם תנאי הוא על נתינת הגט וכמ"ש בתשובה השני' והארכתי בזה וזה ברור ופשוט, וגם יש להביא ראיי' ע"ז היות לפי דעת מעכ"ת ה"ר אם התנה איזה תנאי קודם כתיבת התורף נמי לא בעינן ת"כ וא"כ תקשה תשובת הרא"ש (כ) שהביא הטור בסי' קמ"ה והבאתיו בתשובה הראשונה, וגם קצת יש להוכיח כן מקושית הר"ר אלחנן בגיטין והתוס' הם מהסוברים דאין תנאי פוסל קודם הכתיבה וס"ל דבתנאי דאם מתי לא שייך ברירה, ואע"ג דבגמרא איתא האי שכ"מ דיהיב גיטא לדביתהו כבר כתבו המפרשים דקא יהיב לאו דווקא

ואף דיש לומר דקודם הכתיבה הוי פטומי מילי, מ"מ אינו מוכרח כמבואר בב"ח החדשות, ועוד דאכתי יש לומר שנתרצה תחלה לכתוב סתם ואח"כ קודם כתיבת התורף אמרה אי קיימית כו', וכן יש להביא ראייה מתשובת מור"ם מלובלין וב"ח החדשות ובתשובת גאוני בתראי. אמנם הדברים ברורים ופשוטים וא"צ לראיה ולא עלה על לב א' מהם לומר דבתנאי קודם הכתיבה לא בעינן ת"כ מטעם שליחות אע"ג דהתם לחומרא והכא להקל באיסור כהונה שאפי' ריח הגט פוסל כו, וכן יש להביא ראייה מתוס' בגיטין דפ' השולח דף מ"ו גבי המוציא אשתו משום ש"ר בד"ה אי אמר לה הכי, דלדברי מעכ"ת היו יכולין לפרש דאמר לה הכי קודם כתיבה, ועוד דלשיטת התוס' אליבא דמסקנא ע"כ לא שייך ברירה בשום תנאי משום דכשמברר דבריו ס"ל דיש ברירה כמ"ש התוס' ריש פ' כל הגט דאל"ה אמאי לא מיפסלי כל התנאים בגט אטו אותן דשייך בהו ברירה דע"כ לא כתבו דלא גזרינן אטו חוץ משום דחוץ לא הוי תנאי רק שיור אבל תנאי אטו תנאי וודאי יש לגזור, וכ"ש דקשה טובא לשיטת מהריב"ל דס"ל דכל שלא הגיד לפני הסופר לא שייך ברירה

עוד כתבתי בתשובה דלדעת מהר"י בי רב והמבי"ט לכאורה לא מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין הניתנין ע"ת דבלי ספק דמגלה דעתו תחלה לפני המסדר שרצה ליתן גט ע"ת וא"כ הגט פסול ואף דהרב אמר לו הס כי לא להזכיר התנאי עם הנתינה מה מהני זה כמ"ש מעכ"ת, וגם לפעמים גם הסופר שומע זה וא"כ פסול אף לדעת מהריב"ל ואף בלא כפלי' יש לחוש לחומרא, ואע"כ כיון שמבואר בסדר הגט שמבטל כל דיבור הגורם פסול הגט ממילא מבטל גם זה הדיבור (ל), וא"כ גם בנ"ד ממילא נתבטל גם מה שאמר תחלה להמסדר וגם זה ברור

ומטעם זה נתבטל ג"כ היסוד שבנה רומעכ"ת לומר שע"ד הראשונה שע"כ א"א לומר דא"כ היה הגיטין הניתנין ע"ת פסולין, ועוד כתבתי שם דבנ"ד גרע טפי כיון שאמר לו הרב שיזכירו בשעת נתינה והוא לא הזכירו וי"ל דעילה מצא או חזר בו וכאשר כתבתי בתשובתי השני', וגם כתבתי בתשובתי השני' דאם לא היו עסוקין באותו ענין לא אמרין ע"ד הראשונה הוא עושה, והארכתי בזה שם וקשה עלי להעתיק שנית ועל צד היתר הבני קשה בעיני להשיב ולבי אומר לי דמזה נראה בעליל שרומעכ"ת לא כתב זה לא להלכה ולא למעשה זולת לעורר לב המעיין כי חס ליה למר לדמות דמיונות כאלה באיסור דרבנן וק"ו בדאורייתא, ומ"ש צד ההיתר הג' כבר כתבתי דלא שייך כאן ע"ד ראשונה (מ) ועוד דמה בכך דלא עדיף מה שאמר תחלה מאלו אמרה בשעת נתינתה כיון דלא כפלי' לא מהני

וגם מה שדימה זה לטעות בשליח, לפענ"ד לא דמי כלל דלשיטת' א"כ בהקדים לאו להן או מעשה לתנאי והוא צוח אח"כ שטעה ולא ידע ואנו יודעין שכן הוא שכלום חלקנו בין חבר לע"ה ה"נ דמהני ומכ"ש דקשיא טפי לשיטה זו דס"ל דטעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפ"ה מהני אומדנא וכאשר הארכנו בתשובה א"כ קשיא דהרי אין לך אומדנא גדולה מזו וכאשר באמת הקשה הרשב"א בגיטין כאשר כתבתי בתשובה הראשונה, אמנם כבר כתבתי בתשובה הראשונה דלשיטת הרא"ם בעינן שיהיה האומדנא מצד גוף המעשה עצמה הא לא"ה הוי דברים