שו"ת ר' משולם איגרא קסד

באמת סימנין דאורייתא. והוי בדרבנן. והוי ספיקא לקולא וא"כ שפיר שריא האשה להנשא. ומכ"ש לפי מ"ש לעיל לתרץ קושיית הפנ"י ואצ"ל כתירוץ שלו דאפי' הוי החשש מדרבנן נמי ל"מ סימנין רק כמ"ש כבר בשו"ת דבאמת אפי' סימנין דרבנן מהני בחשש דרבנן. והא דאפשוט ממצא שטרי חוב. לא איפשוט רק אם נימא דתקנת חכמינו ז"ל הוי משום דאנן סהדי ואזי לא מהני אפי' בחשש דרבנן. וע"ז שפיר איפשוט ממתניתין דמצא ש"ח. וכי ניחא ליה ללוה. משא"כ אם נימא בלא טעמא דניחא רק מדרבנן מהני ואז לא איפשוט ממתניתין. ומש"ה אמר רבא את"ל וכו' דמשמע דעדיין מספקא ליה דאפשר דהוי מדרבנן ומהני. בלא טעם כלל ומהני בחשש דרבנן

(ח) ובזה מיושב. לפימ"ש לעיל מכח קרוב. הא בעינן דלא עבר אדם שם, משום דבאמת הוי הטעם מכח קרוב. ובעינן דוקא לרוב. וא"כ מש"ה צריך דוקא לעמוד [ולראות]. דאל"כ ניזיל בתר רובא. וא"כ אם עמד וראה שאדם אחד עובר. וא"כ ליכא רובא. עכ"פ ליכא קורבא ג"כ. ומש"ה בעינן שלא עבר אדם. ומתורץ שפיר מה שהקשה הב"ש בסי' קל"ב סעיף ד' סק"י, דכיון דעבר ליכא קורבא. ומש"ה אם עבר אפי' לא שכיח שיירות. ולא הוחזק חוששין ומתורץ שפיר

(ט) ועוד יש להתיר בכאן. ניהו דנימא דמאי דגיזם לכותי הוי כמו בגמר דינו לעינוי. ופחד ואמר ומה שאמר אח"כ דכיון דשאל לו כותי אחר בפני ישראל. דלא הוי מסל"ת. ניהו דתו אינו מפחד. וכמ"ש הרב ב"י ולמה לא אמר דמכח עינוי אמר. מ"מ לא הוי מסל"ת. דכיון דעל הנפשות לא שייך דלמאי חייב עצמו כיון דכבר אמר מ"מ לא הוי מסל"ת. אך אח"כ כי אמר בפני א ה בלא שאלה. אע"ג דבשו"ת בן לב סי' וא"ו בחלק הראשון כתב דאם ראה כותי דהיה הולך אחריו ל"ה מסל"ת. כ"ש בפני האשה מ"מ הא בתשובת הרב ב"י בק"ע סי' קפ"ה משמע. דאם אמר אריכות דברים מהני. וא"כ ה"נ הכא דמהני ושריא להנשא

(י) והנה על הך חשש דלמא הוי עכו"ם. הנה כיון דלא הוי רובא דאין לעכו"ם זקן. והוי חשש כמו במים שאל"ס דרבנן אחמרו ולא אזלו בתר רובא וכמ"ש התוס' במס' ב"מ דף כ' ע"ב בד"ה אסורא ממונא כו' דחייש בכאן למעוטא ולא אזלינן בתר רובא כמו במשאל"ס יעו"ש היטב. אך לפי מ"ש מהני סימנין כיון דהוי רק חשש מדרבנן. והנה מכ"ש לפי מה ששמעתי מר' דוד כ"ץ מקהלתינו בע"פ שה"ל בגד של ציצית ובודאי לא הוי עכו"ם וא"כ בכאן נמי עדיף דלא חיישינן לשאלה וכמו דאיתא בק"ע סימן שפ"ב בתשובת מהרי"ט דלא חיישינן לשאלה דציצית ומכ"ש כאן דהוי כמה וכמה אומדנות דמוכח דשריא האשה זאת לינשא לכל מאן דיתצבין. ויעו"ש בפוסקים דמה שהרמב"ם מפרש אם מכירו דהוי הפי' דאמר סימנין בכלי וגם מכירו ושפיר פירשו יעו"ש היטב וא"כ אלמא דמכירו לבד לא מהני וא"כ א"ש מ"ש לעיל ליישב קושי' הפנ"י יעו"ש היטב

(יא) והנה מאי דחילק הטו"ז ביו"ד סימן קכ"ז ס"ק ד' בחזקה לא מהני אומדנא [משום מה] דהקשה מאומר לאשה קדשתיך כו' אך באמת אומדנא גדולה מהני אפי' בחזקה. וכמ"ש הר"ן (כ) דמ"ה הוי לפי משנה ראשונה אשה מהימנא לומר טמאה אני לך אפילו דלא מצי לאוסרה לבעלה, מ"מ מכח אומדנא. דמסתמא לא אמרה שקר מהני אפי' במקום חזקה

(יב) אך באמת בלא"ה קשה. הא איתא ביבמות (ל) גבי לדבריך עכו"ם ואין עדות לעכו"ם. אלמא דלא אמרינן מגו דמהימן. וצ"ל דילמא אינו מקפיד ע"ז והא על (מ) קפידא גדולה. ועי"ל (והוא העיקר) דבאמת היכי דלא מהימן מטעמא דבדין לא מהימן. לא מהני אומדנא, והא שם הדין דאם אמר ליה בפעם הראשון מהימן, והוי השתא הטעם משום דלא א"ל בפעם [ראשון] ונוטה הדבר דהוא שקר, וא"כ איכא אומדנא להיפך ג"כ משא"כ שם דהוי מן הדין לא מהימן, וא"כ מ"ה נ"ק מקרובין דאינו אסור. ואך מהר"ן (נ) לכאורה קשה ועכצ"ל התירוץ הראשון

(יג) והנה איתא בתשובת בן לב בחלק ג' סי' ס'. ואם בא לבית ודבר אל האשה יש להחמיר כאלו אמר לאשת פלוני. אך מ"מ יש לצרף מה שכתבתי לעיל ע"פ תשובת הח"צ

ועיין ביו"ד הלכות בכור סי' שט"ז דמביא הט"ז ראיה מהך דס"ת דנאמן. היכי דמפסיד ולפי מ"ש לחלק רק דשם נאמן כיון דהוי בידו]. ורק דלא אמר בפעם הראשון, והוי אומדנא להיפוך

(יד) וא"ל לפמ"ש לעיל ליישב קושיית הפנ"י. דהא דמקשה ממצאו בין כליו. וזה התירוץ הוי דוקא לשיטת הרמב"ם דס"ל. דאם אין זוכרין לא מצי להעיד בע"פ והוי השטר כחרס. וא"כ מ"ה אפילו באמת בשעה שחתמו מהני עדותן. מ"מ כיון דאם יעידו השתא לא מהני. דהא הוי חצי דבר בשעה שמסרו לידה דהוי חצי דבר. לא מהני דבעינן דיהא ראוי להעיד

(טו) והנה לכאורה קשה לפי סברת הח"צ. מאי פשיט הש"ס דסימנין דאורייתא מהא דלוה. הא באין שיירות מצויות שפיר מהני סימן. וא"כ בשלמא בכל אבידות שבעולם שפיר הוי דרבנן. דהא הוי רובא דעלמא ושיירות רות מצוות. משא"כ בשטרות דלא הוי רק ספק בלוה ומלוה ולא הוי שיירות מצויות

(טז) והנה לפי מ"ש לעיל א"ש. דעיקר הטעם הוי מכח קורבא. וקורבא לא שייך בכאן. אך באמת הרבותא דבעי רבא לומר. אע"ג דהוי סימנין דאורייתא. מ"מ עדים עדיפי והנה אם נימא דהיכא דשיירות מצויות וא"כ ליכא רבותא דבלא"ה לא מצי ליטול הבעל סימנין רק לבעל העדים. וא"כ שפיר ע"ז דבשיירות מצויות לא נפשוט והא דאמר [הש"ס] כדשנינן. ר"ל מכח כל אבידה דמחזירין אפי' בשיירות מצויות. וע"ז אמר כדשנינן דניחא לבעל האבידה וא"ש את"ל סימנין דאורייתא דאין ודאי דסימנין דאורייתא בשיירות מצויות וא"ש כדשנינן דאמרינן בש"ס

(יז) ובזה מיושב קושיית התוס' ביבמות דף ק"ב. דאמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן היכי משני דמצא בין כליו ולפמ"ש א"ש. דדוקא סימנין דרבנן היכי דשיירות מצויות ומוקי מתניתין באין שיירות מצויות ואפי' ראה דעבר אדם אחד מיקרי אין מצויות וכמו שהקשה הב"ש: סימן ה גביית עדות ראשון לתשובה דלקמן

איך בין גיוועזין בק"ק סטערפנשט בייא דיא לייט פון גלאץ וואס דיא מעשה איז גיוועזין פון הר"ר ברוך