שו"ת ר' משולם איגרא קנא

הי' ידע דאסור לבעול והוי חופה וא"כ לאח"כ שרי דהוה רגל (ר)

אך אם נימא דשרי דברים שבצנעא ברגל. וא"כ מה קתני ופורש. אך א"ל משום דם בתולים כמ"ש התוס'. אך לרב יוסף מקשה שפיר דאי ס"ל דוקא בלא בעל (ש) וא"כ אם לבתר התקנה דדם בתולים. אמאי הוא ישן בין כו' וא"ל הא אמרינן לעיל מסייעא ליה לר' יוחנן ודלמא לא ס"ל כרב יוסף. אטו גברא אגברא קא רמית. כן הקשו המפורשים. אבל לפמ"ש לעיל א"ש. משום דכיון דשמואל ס"ל (ת) אין חופה לפסולות. שפיר מוכת מן הברייתא דדברים שבצנעה נוהג וכמ"ש לעיל. דליכא למימר דהטעם משום דלא ידע. דהא לדידיה אפילו ידע נמי אין חופה לפסולות משא"כ לר"י [לר' יוחנן] שפיר מצי לשנויי כן אך לר"י [לרב יוסף] מקשה שפיר. ובלא ר"י [רב יוסף] לא מוכח. דהא עיקר הוכתה הוה משום דע"כ הטעם דאתי לזלזולי ואימת הוי הזלזול [רק] לאתר ז' ימי המשתה. קשה הא הוי נדה. א"ו דברים שבצנעא נוהג והוי תכפוהו אבילות וכמ"ש (א) ולבתר דמשני רב אשי שאני אבילות דהכא. א"ל דבאמת אבילות אין נוהג ברגל (ב) ואך דעיקר החשש דלא הוי קבורה קודם החופה דהא בעינן יחוד. ושם באבילות אסור ליתד משא"כ באנינות שרי לייחד (ג) והנה אפשר לומר דבאמת עיקר ראיית הש"ס היא משבת (ד) אך באמת אפשר לומר כיון דהוה רשות וליכא מצוה וא"כ אסורה לטבול בשבת, וצריך שמירה משום דם בתולים, אך דאפשר לטבול בחול (ה) אך הש"ס קאי על אבילות דידה ואסורה לטבול בצונן וכמו שתירץ הש"ס לאיפוך (ו) אך דהא הוי תכפוהו אבילות ושריא לטבול בצונן, אך אם אמרינן דברים שבצנעא אינו נוהג (ז) וק' דאסורה לטבול בצונן (ח) אך אם אמרינן דגרע ז' ימי השמחה ממועד שפיר קשה דרשאי לטבול (ט) אך דקשה אם אבילות אינו נוהג בצנעא ונדחה אבילות לגמרי וכמ"ש לעיל

(ג) והנה מה דקשה לכאורה אם אמרינן דברים שבצנעא אינו נוהג אמאי נוהג אבילות כלל (י) נימא הואיל דבשעת מעשה לא חל. אך כל שבידו לא הוה דיחוי וכמו שכתב הרא"ש וא"כ הא בידה למחול על שמחתה. וכדאיתא בשו"ע אה"ע (כ) הגה"ה בשם ר"י. אך א"כ על כורחיך קאי רק על אבילות דידה לא דבעל. וא"כ לפי תירוץ הראשון לא קאי רק על אבילות דידיה. והנה לפי מה שכתבתי לעיל וא"כ קשה אמאי לא יבעול קודם הקבורה. וצריך לומר משום דלא ליתו לזלזולי ביה. ואם כן קשה הא אסור לטבול בצונן. וא"ל דבאמת הוה הפירוש כמו שכתבתי לעיל כי היכי דלא ליהוי ביאה דאסורה ואם כן לא הוה החופה וליכא רגל. ואם כן הא קתני כל שבעה ימים הוא ישן בין האנשים וכו' (ל) ואם כן אכתי לא הוה יחוד ולא הוה חופה כלל. אלא ודאי דהפירוש דכי היכי דלא ליתו לזלזולי. ואם כן (מ) דהא אסורה לטבול. אלא ודאי דנוהג וא"כ הוי תכפוהו אבילות והנה [י"ל] דהא אסור ביחוד אם נימא דבעילה אסורה. וא"כ לא שייך כאן דאין אבילות נוהג ברגל. דהא ע"י זה דביאה אסורה הוי יחוד דאסורה (נ) והנה הב"ש כתב סי' ס"א (ס) דביאה דאסורה לא קניא יחוד דאסירא נמי לא קניא

ועי"ל על מה דקשה מכת דבשעת מעשה לא הוי אבילות חל. וא"כ פטור מאבילות דהא נדחה. אך די"ל דבאמת יום ראשון הוי דאורייתא [ורבנן יכולין לעקור] רק בשב ואל תעשה כמ"ש הנ"י. וא"כ שפיר חל אבילות [בקום ועשה דאסור בשמחה] אך א"כ קשה האיך הותר באנינות (ע) וצ"ל כמ"ש הרא"ש דהבעילה הוי בלילה לאחר יום המיתה. וא"כ קשה הא פטור מאבילות. אך באמת הא נוכל לומר הפירוש דהבעילה הוי לאחר הקבורה. וא"כ הקבורה הוי באמת ביום המיתה. אך הבעילה הוי לאתר יום המיתה. אך א"כ קשה הא לא הוי חופה כלל דאסור ביחוד ביום המיתה

וא"כ מתורץ קושית התוס' בד"ה ומי שאני בין כו' ותימא בלאו רב יוסף תיקשי ברייתות אהדדי. וי"ל משום דהנה באמת א"ל דמ"ה הותרה החופה קודם הקבורה משום דאין אבילות ברגל. וכפסק הרמב"ם רק דעיקר ראיה משבת (פ) וא"כ מ"ה דוקא באנינות הותרה. משא"כ לענין אבילות קשה כדלעיל דהא לא הוי רגל אם אין חופה. דהא הוי יחוד דאסירא. אם נימא דאסורה הבעילה משא"כ באנינות דתבר יצריה וליכא איסור ביחוד וא"כ בלא"ה (צ) ל"ק [ליהוי החופה לאחר הקבורה] דא"ל דהטעם משום הבעילה דהותרה (ק) אך אם אמרינן דהטעם (ר) משום דהוי יחוד דאסירא. וא"כ ש"מ בלא היתר הבעילה ג"כ אסור היחוד (ש)

אך א"ל דבאמת לפי מה שכתבו הפוסקים לחלק בין שבת לרגל משום דבשבת הוי אבל מקודם משא"כ ברגל דלא חל כלל יע"ש (ת) וא"כ מ"ה צריך להיות דוקא החופה קודם הקבורה דמ"ה חל שבעת ימי המשתה ויהא מותר להלביש בגדים מגוהצין.. אך א"כ תיקשי הא כיון דבשעת מעשה לא תל פטור מאבילות. אך א"ל דהוי יום ראשון [אסור בקום ועשה] ויום הראשון הוי דוקא יום מיתה וקבורה. משא"כ [החופה והבעילה] קודם הקבורה. אך כיון דאמרת דלא חל. דאל"כ דאמרת דתל אבילות ביום ראשון א"כ הוי כמו שבת. וא"כ למה הותרה החופה קודם הקבורה. וצ"ל הטעם הראשון משום דיחוד אסור. וא"כ אלמא דבלא הטעם דבעילה [מותרת] ולא הטעם דז' ימי המשתה דאקילו נמי אסור היחוד (א) אך דא"ל דל"ק הקו' דהא לא חל