שו"ת ר' משולם איגרא קנ

דכיון דליכא נמי שבעה ימים יע"ש בר"ן במ"ק

והנה בספר המעילי כתב וספר שיטה מקובצת מביאו וכן כתב הרשב"א וז"ל. ומיהו שמעינן דהיכא דמת לו מת בתוך ז' ימי משתה ובעל אשתו ישנה עמו. אלמא אם לא בעל אסור אפילו לא קילא ליה דשויא הא מילתא לנדה. ותו אין חילוק בין חומרא רבה לעוד חומרא יתרה מינה. כיון דנדה חמירא ליה. ואעפ"כ בלא בעל צריך שמירה. ואם כן ה"נ באבילות ובאנינות קודם הקבורה אם לא בעל צריך שמירה בלא טעמא דקילא. או י"ל דבאמת להך תירוץ א"ש באנינות דהוי חופה [ומ"ה קילא לי'] אך עיקר קושית הש"ס הוי לתירוץ הראשון [דרב יוסף] ומתורץ קושית התוס' לרב ושמואל דס"ל כתירוץ רב אשי (ה): כתובות דף

ד'

(א) נימא מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אע"פ שאין אבילות נוהג ברגל. דברים שבצנעה נוהג. ובתוס' ד"ה אבל דברים שבצנעה נוהג. וא"ת כו'. וי"ל משום דהנה המהרש"א הקשה לפי שיטת הרמ"ה מאי פריך הש"ס מסייע ליה דילמא הטעם משום דם בתולים

וי"ל משום דהנה קשה לפי מה דאמר רב אשי בסנהדרין דף מ"ז ע"ב גבי הרוגי ב"ד דאין מתאבלין וכתב רש"י ז"ל ולא דמי למת ברגל דלא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. דלא אידחו לגמרי דהא רבים מתעסקין עמו לנחמו. והנה הרמב"ן כ' דברגל אסור להלביש האבל אפי' מגוהצין קודם לכן דאל"כ תמה על עצמך דהוא שמח שמחת מרעים ורבים מתעסקין. וטעמו משום דמקצת הוא נוהג מתורת רגל דאסור לכבס ולגהץ השתא תו לא מינכר ועבדי כולה. והנה גבי חתן דבאמת רשאי לכבס ולגהץ כמ"ש הרמב"ן. ואם נימא ג"כ בל"ה דדברים שבצנעה נמי אסור לנהוג. וא"כ בודאי כיון דשמח שמחת מרעים (ו) ואם תקשי מרגל דאסור התם כיון דנוהג קצת דברים נוהג בכולה ולאו דוקא מ"ש הרמב"ן משום דלא מפרסם אבילות כ"כ. או דדברים שבצנעה נמי שרי משום דילמא יפרסם (ז) וא"כ שפיר קשה אמאי יחול עליו כלל אבילות [לאחר ז' ימי המשתה] כיון דאין רבים מתעסקין [נימא הואיל ואידחו ידחה] וע"כ צ"ל דדברים שבצנעה נוהג ולא נדחה ואם כן שפיר חל עליו אבילות

אך י"ל לעולם דברים שבצנעה אינו נוהג. ולא נדחה משום דכל שבידו לא הוי דיחוי וכמ"ש הרא"ש במ"ק. א"כ כאן נמי בידו לומר דאינו רוצה להיות השתא ימי החופה. אך הט"ז כ' (ח) רק דהיכא דאסור לבעול בעילת מצוה (ט) ובמ"ק משמע דאם אין צריך לנהוג הוי תשמיש מצוה. וא"כ אין רשאי לדחותו. אך אם אמרינן דאם אין לו אשה ובנים רשאי בתוך ז' משום מצות פרי' ורביה וא"כ שפיר הוי בידו. וא"ל דא"כ יהא אסור לבעול דאעפ"כ יהא שרי משום מצות פר"ו. אך הא קתני בסיפא וכל אותן הימים כו'. וא"כ משמע דאסור בתוך שבעה אפילו אין לו בנים וא"כ שפיר עכ"פ מוכח משום קושיא הנ"ל דנוהג דברים שבצנעה, ומתורץ דרב ושמואל לא ס"ל כתירץ דרב אשי ולא ס"ל כלל דיחוי והא ראיה למה שכתבתי לעיל דלאו דוקא (י) לפי דע"י [לא] נתפרסמה. או דבאמת דגם דברים שבצנעה דשרי בכאן דילמא יתפרסם הוי הטעם. דהרמב"ן גופא לא מביא ראיה מכאן דברגל נוהג דברים שבצנעה (כ) או דבאמת תיקשי להך מ"ד דס"ל דברגל אינו נוהג דברים שבצנעה (ל) והנה ליכא למימר כמ"ש הר"י דמביא הרא"ש דנקבר למחר (מ) דא"כ תיקשי אמאי לא יצא האבילות [ויהא עולה] ול"ש תירוץ הרמב"ן דמביאו הר"ן. דהא בלא"ה הוי רק מיום הקבורה ששה ימים וע"ש בס' פ"י (נ) והנה טעמא דרמב"ן כמ"ש הש"ך (ס) דמדמה מקצת אבילות שבת למי שלא נהג אבילות. ובאבילות הוי הדין רק אם לא נהג כלל אבילות כל שבעה (ע)

והנה יש לומר דה"פ. דהא דחופה אינה מותרת לאחר הקבורה הוי משום דאתי לזלזולי. וא"כ קשה אימת הוי זלזול (פ) רק בשבעה ימי אבלות שניים [הא ג"כ אסורה לטבול] והנה בכאן לא שייך טבילה בזמנה מצוה. כיון דדם בתולים לא הוי רק חומרא כמ"ש הש"ך. אך הא אנן קיי"ל דתכפוהו אבלות שרי לטבול בצונן. וא"כ קשה אם נימא דברים שבצנעא אינו נוהג [ולא הוי תכפוהו] וא"כ אסורה לטבול. א"כ אמאי ישן בין אנשים בשבעה ימי אבלות שניים. אלא תסתיים כר' יוחנן דדבר שבצנעא נוהג. וא"כ כיון דאסור בשבעה ראשונים הוי כמו תכפוהו אבלות דשריא לטבול בצונן. ולכך הוא ישן בין אנשים והיא ישנה כו'. ומתורץ קושית מהרש"א

(ב) והנה י"ל קושית התוספות ד"ה ומי שאני כו' תימה דבלאו מלתא דרב יוסף הוה מצי למיפרך ברייתות אהדדי. משום דהנה בס' מעשה חייא וכן בס' הפ"י הקשו דלמא כיון דהוא ישן בין כו' וא"כ תו לא חיישינן ומשו"ה מותר למזוג יעו"ש. וי"ל משום דהנה הרמב"ן וכן בס' פ"י כ'. דמשו"ה הותרה החופה קודם הקבורה ולא לאחר הקבורה משום דאתי לזלזולי. אלמא דאפילו לבתר דהדין דהוא ישן כו' חיישינן דלמא אתי לזלזולי (צ) אך א"ל דהנה לפמ"ש בס' שיטה מקובצת דאם הבעילה אסורה הוה כמו חופת נדה יעו"ש. והנה הר"י (ק) כ' דהיכא דלא ידע דהיא נדה לכו"ע לא הוי חופה יעו"ש. וא"כ כיון דאנן פסקינן דשרי לבעול א"כ הוא דוקא מתכוון לחופה דהיתר לבעול. וא"כ ל"ש דאין אבלות ברגל. ר"ל דעשה דרגל דוחה האבלות. דהא אם נימא דאסור לבעול וא"כ לא הוי חופה ולא הוי רגל. ומשו"ה שרינן דוקא קודם הקבורה. ובאמת הבעילה לא שרינן אז דהוה אנינות דאורייתא, והוי