שו"ת ר' משולם איגרא קמט

לא מכניסין לחופה לאחר הקבורה. וצ"ל משום דאתי לזלזולי ביה. וקשה הא ברגל בעלמא אין צריך שמירה. וצ"ל כמ"ש הרא"ש משום שמחה [ואתי לזלזולי] וא"כ ע"כ שרי לשמוח. ומ"ה ל"ק ברייתות אהדדי דקתני בברייתא וישן עמו במטה. דצריך לשנויי כמו שתירץ רב אשי דמשום דנוהג שבעת ימי המשתה ברישא. וקשה קושית הרא"ש מרגל דאין צריך שמירה. וצ"ל כמ"ש הרא"ש משום שמחה. וא"כ כיון דע"כ ס"ל דמותר לשמוח א"כ אמאי לא הוי דיחוי ולא יהא נוהג אבילות [אחר ז' ימי המשתה] אלא ע"כ צ"ל משום דבידו לומר דאינו רוצה לדחות אבילות וא"כ ע"כ הוי הבעילה קודם הקבורה דאל"כ אינו בידו. דהא עיקר היתר החופה משום הבעילה. וא"כ כיון דבעילה הוי קודם הקבורה. א"כ קשה קושית הרמב"ן אמאי לא הוי החופה והבעילה לאחר הקבורה. וצ"ל משום דאתי לזלזולי וקשה הא אסורה לו בשבעת ימים אחרונים [ולא אתי לזלזולי בהו] משום דלא טבלה. דאסורה לטבול בצונן (צ) וצ"ל משום דהוי תכפוהו אבילות. וא"כ ש"מ דנוהג דברים שבצנעה אם הוי החופה לאחר הקבורה כמו בשבת דנוהג דברים שבצנעה הואיל והוי אבילות קודם השבת ובכאן קודם ימי המשתה. וא"כ מתורץ הרמב"ם

(ד) ולפ"ז מיושב קושית התוס' בכתובות דף ד' ד"ה אבל דברים כו' וא"ת לרב ושמואל דאמרי דחה"מ בשבת בז' ימי אבילות רשות תקשי להו ברייתא דהכא. ואין סברא לחלק דמקילין בשבת טפי

וי"ל דבאמת עיקר ראיית הש"ס לפי התירוץ דרב אשי דאבילות דקילא. ואין חילוק בין אכילות דידיה לאבילות דידה כדלעיל אך לפי תירוץ הראשון דרב יוסף דמה עמה עמה בבית. וא"כ א"ל דבעילה הוי לאתר הקבורה משום דאין אבילות ברגל. ואסור בשמחה וכפי סברת מהרי"ו ובכל אבילות צריך שמירה (ק) ומתורץ קושית התוס'

הנה החילוק בין הכנסה לחופה קודם הקבורה דמותר ולאחר הקבורה דאסור משום דאי אמרינן דשרי לבעול והוי כמו ידע דטהורה. וא"כ לא שייך דאין אבילות ברגל כדלעיל משא"כ היכא דידע דאסור [אם החופה] קודם הקבורה וא"כ הוי החופה [שלא בטעות] ושפיר שייך אין אבילות ברגל

והנה אם נימא דהטעם למאן דס"ל דברים שבצנעה אין נוהג לא אמרינן הואיל ואידחו. משום דהוי שמחה [כס' מהרי"ו] וא"כ בכאן כיון דהוי שמחת החופה. אסור דברים שבצנעה אפילו בימים אחרים [משיה"מ] דכיון דבשעת התחלת העיקר אבילות לא אידחו שבהתחלה הוי שמחה (ר) כן צריך לחלק בין [אבילות דרגל] לאבילות דהכא ומתורץ הרמב"ם (ש)

והנה הרמב"ן כתב לחלק לענין דברים שבצנעה בין שבת לרגל דשבת עולה משא"כ הרגל (ת)

והנה לפי דעת הר"ר יחיאל (א) גם שבת הינו עולה בהתחלה רק אם כבר התחיל בחול. וא"כ א"ש מ"ש לעיל לחלק בין שבת לרגל לענין ברגל דלא התחיל בחול ולענין בשבת דכבר התחיל בחול

והנה במ"ק דף כג פ"ב מ"ד שבת נוהג דברים שבצנעה מדקתני עולה ולא קתני דאינו נוהג וא"כ לפי דברי הר"ר יחיאל הוי דוקא רק אם חל אבילות מקודם

והנה הא דשרינן חופה מקודם. אע"ג דמדאורייתא אסור בשמחה י"ל מכח היתר תשמיש מותר מדאורייתא וכמ"ש הט"ז סימן שמב ס"ק א' דאתי היתר תשמיש ודחיא מן התורה. וא"כ אין אסור רק מדרבנן וא"כ א"ש מה שכתבתי לעיל דדוקא משום היתר בעילה הותרה החופה

והנה בספר שיטה מקובצת הקשה. מאי פריך והא הכא דבבעל עסקינן. דילמא איירי בלא בעל ולשיטת רש"י א"ש יע"ש. וא"כ א"ל לשיטות הרי"ף והרי"ץ גיאות (ב) הפי' דוקא משום בעילת מצוה מותר. ובעילה שניה אסור לפי הך סברא שכתבו התוס' בתירוצם משום דם בתולים. וכן משמע בספר שיטה מקובצת דלפי התירוץ בכתבו התוס' משום דם בתולים ההיתר הוא משום דבעילה הוי מצוה (ג)

והנה באמת ברגל לא משכחת דניהוי חל אבילות מקודם. דממ"נ אם מת מקודם הרגל כבר נפסק האבילות מכח הרגל רק אם מת ברגל וא"כ לא חל כלל מקודם ואפשר דלא כהראב"ד (ד) או דאפשר דבכה"ג ג"כ ברגל לשיטת הרמב"ם נוהג דברים שבצנעה. או די"ל דלא שייך [בהזיד לומר] כיון דכבר חל. דממ"נ אם הוי מתחיל והיה נוהג אבילות בחול. הוי הרגל מפסיק. וא"כ ל"ש לומר כיון דכבר התחיל תו נוהג ולא יהא הפסק. דהא ממ"נ לא שייך דלא יהא הפסק

(ד) ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הש"ך בסימן שמ"ב ס"ק ה' וכן המהרש"א על הראב"ד דמותר למזוג ולהציע את המטה. ולכאורה הוא נגד הש"ס יע"ש וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה וכן בס' מעשה חייא דמאי פריך למימרא דאבילות קילא ליה כו' דילמא אדרבא דמשום דהוא ישן כו' תו ליכא למיחש להרגל עבירה. וי"ל משום דהנה לפמ"ש הרמב"ן דמ"ה לא הותרה לאחר הקבורה משום דאתי לזלזולי א"כ אלמא דחיישינן להרגל עבירה אע"ג דהוי שמירה. אך דא"ל דהוי הטעם [דהכנסה לחופה קודם הקבורה] משום דאל"כ הוי חל אבילות מקודם ולפי דעת הר"ר יחיאל זאת הוי החילוק לעניין עולה בין היכא דהתחיל אבילות מקודם שפיר עולה [ובין לא התחיל דאין עולה]. וא"כ אם הוי הקבורה מקודם הוי התחיל והוי עולה. ולא הוי נוהג אבילות ומ"ה הוי החופה מקודם ואינו עולה, אך קשה הא ע"כ צ"ל דהקבורה והמיתה הוי ביום אחד. דהא קשה הא אין אבילות ברגל. וצ"ל דהוי הקבורה והמיתה ביום אחד והוי נוהג אבילות מקודם ודמי לשבת ונוהג בדברים שבצנעה [ולכך ישן בין האנשים] וא"כ השתא נמי קשה אמאי אין עולה. וצ"ל משום דהוי שבעת ימים וכתירוץ הר"ן במ"ק. ומש"ה אינו עולה. וח"כ תיקשי אמאי לא הוי החופה לאחר הקבורה. וצ"ל משום דאתי לידי הרגל עבירה. אך י"ל דהוי הטעם משום דם בתולים וא"כ א"ש. אך קשה אם הוי משום דם בתולים אין צריך שמירה. אך לפי המסקנא א"ש דכיון דמשני דמשום דאקילא אתי לזלזולי ביה וא"כ א"ש ג"כ משום דם בתולים וכפי שיטת הרמ"ה א"ש ומתורץ קושית הש"ך והמהרש"א על הראב"ד

והנה הטעם דמפסיק הרגל. יע"ש מה שכתב הר"ן בטעמו דמ"ד דר"ה הוי כשבת, משום דלא הוי שבעה. והא דמפסיק הרגל משום דהוי שבעה ימים. ובעצרת בזמן הזה שאין קרבן הוי כשבת