שו"ת ר' משולם איגרא טו

עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתם הולכת ונגמרת בשבת כו' ולפ"ז הרי הוא כאילו הבעירו הוא בעצמו בשבת

וי"ל דהנה איתא בשבת דף צ"ב ע"ב שנים שעשאו מלאכה פטורים משום דכתוב בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה ופי' הרשב"א שם דבודאי ממיעוט לא [שמעינן] דנא כתיב ולא שנים. רק [ממשמעות] דבעשותה דבעינן דיעשה כולה יע"ש היטב. והנה התוס' בדף צ"ג ע"א ד"ה אמר מר כו' נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו אפילו בעל כח הרבה אלא שהוא נושא בעניין זה. שאלמלא אחר לא הי' יכול לנושאה כגון באצבע כו' דמה לנו נכחו כיון דהשתא מיהו אינו יכול לנושאה עיי"ש. והנה בזה יכול וזה יכול פטור לר' יהודה ג"כ. וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב לר' יהודה. וכתב רש"י דכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול הוי אורחי' עיי"ש. וא"כ אם בעל כח הרבה דכיון דהוי יכול באמת אם הוי רצה וא"כ בודאי לאו אורחי' ופטור. וא"כ לפ"ז דכיון דהתחלת [ההדלקה] הוי בחול נהי דהוי כאילו הדליק בשבת ג"כ עכ"פ אם לא היי התחלת [הדלקה] בחול לא הוי הדליקה בשבת וא"כ לא הוי בעשותה כולה באיסורא בשבת. דהא אי לאו ההתחלה בחול לא הוי נדלקת בשבת והוי כמו עשה מקצתה דליכא בשבת איסורא. וא"ל דהוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דהא באמת הוי יכול להדליק בשבת לחוד. ול"ש דאורחיה כן וא"כ מ"ה רשאי להדליק (ג) דהא השתא מאי איכפת לי' דבכחו הוי מצי לעשות ולהדליק בשבת דכיון דבאמת השתא לא הדליק בשבת רק בחול. ולא הוי כמי שעושה לבדו. ואורחי' ל"ש דהא עכ"פ אם רצה הוי מצי לעשות בשבת וא"כ מ"ה פטור ומתורץ קושית הנמו"י

והנה הנמו"י תירץ דהפי' דחייב משום חציו כזורק החץ שבשעת שיצא החץ מידו. באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן למעשה דמכאן ולהבא ומ"ה מותר להדליק עם חשיכה דכי אתחיל בע"ש אתחיל. וכמאן דאגמרי' בידים בחול

ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם (ד) דפסק טמון באש פטור והקשה המ"מ (ה) מש"ס דב"ק דף כ"ג אמר רבא קשיא לי' לאביי למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה כגון שנפנה דליקה לאותה חצר. ונפלה גדר שלא מחמת דליקה כו' דכלו לי' חציו א"ה לעניין גלו נמי כו' אלא מאן דאית לי' משום חציו אית לי נמי משים ממונא כו' עיי"ש (ו) [איך] לא חילק בטמון כמו הסוגיא דשם דלא משבחת לר"י טמון פטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והי' לו לגדור כו' ע"ש ועוד קשה אם הרמב"ם לא ס"ל לאוקימת דאביי (ז) מנ"ל דר"י דס"ל אשו משום חציו ס"ל משום ממונא נמי. ודילמא לא ס"ל משום ממונא [אך] כמו דאמר מעיקרא דממונא אית בי' ממשא שלהבת לית בי' ממשא ואמאי פסק הרמב"ם (ח) היכא דנפל גדר שלא מכח הדליקה (ט)

וי"ל משום דהנה לעיל בב"ק דף י"ז ע"ב איתא בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופי' הוא. או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו. ותיפשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור כו' וכתבו התוס' בד"ה זרק כלי מראש הגג. נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקידם ושברו דפשיטא דחייב ול"ש מנא תבירא תבר. דאי אזלינן בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק. וסברא פשוטה הוא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו. והנה לקמן בדף י"ט. ע"א איתא התיזה בר"ה והזיקה ברה"י מהו אם הוי אזלינן בחר עקירה וא"כ הוי בר"ה ופטור. ואם אזלינן בתר תבר מנא הוי ברה"י וחייב. ומעיקרא הוי פשיט דפטור ולבסוף מסיק דחייב. והרא"ש כתב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן. הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא [ברגל] ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק. וזו קצת דלא כפי' התוס' אך י"ל דיש חלוק בין פטור לחיוב

והנה איתא בדף נ"ו ע"א על הא דכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רב אשי אמר טמון איתמר משום דשויה טמון באש. ונמצא דאם הוי אזלינן בתר מעיקרא. וא"כ הוי כמו לעניין חצר הניזק דהוי חילוק בשעת לקיחה אם אזלינן בתר מעיקרא (י) ה"נ הכא דכיון דבשעת שריפה לא הי' עדיין טמון ויש לחייבו (כ) דהא ע"כ איירי שם שכיסה. לאחר דהוי השריפה ומ"ה חייב בדיני שמים. אך הוי ג"כ גלי קרא דהא כתיב ונאכל גדיש או הקמה דמשם ממעט טמון והיינו בשעת אכילה דהיינו שריפה אע"ג דמעיקרא לא הוי טמון. והנה לפי תירוץ הנמו"י הנ"ל דאשו משום חציו דחשבינן כאילו הדליק בשעת התחלת הדליקה

וא"כ ה"פ (ל) טמון באש דפטרי' רחמנא ר"ל טמון כזה דאיתא בברייתא (מ) דשוי' טמון לאחר הדליקה האיך משכחת. דהא אם נימא דאשו משום חציו. וא"כ תיקשי קושית הנמו"י דהאיך רשאין להדליק סמוך לחשיכה ועכצ"ל דחשבינן כאילו כבר הדליק בהתחלת הדליקה. וא"כ הוי גלי קרא דבתר מעיקרא אזלינן. וא"כ אמאי פטר רחמנא טמון דבשעת התחלה לא הוי טמון. דהא הוי כמו אם הוי אזלינן בתר מעיקרא והוי תליא אם הלקיחה הוי בחצר הניזק או בר"ה וכן כתב בשילטי הגיבורים. ובאמת הוי סברת התוס' (נ) דבשן יש חלוק בין בתר מעיקרא וגם יש חילוק בין [היכא דזורק] הכלי או דזרק אבן (ס) כך הוי קושית הש"ס [דמקשה אביי] ואינו קשה על כל טמון (ע)

אך באמת לפמ"ש לעיל לתרץ קושית הנמו"י דלכך רשאין להדליק סמוך לחשיכה. משום דלא הוי בעשותה את כולה והוי כזה יכול וזה יכול. וא"כ באמת אמרינן דלא אזלינן בתר מעיקרא. ול"ק מטמון

אך באמת לר"מ דס"ל (פ) דשנים שעשאו מלאכה חייבים אפילו בזה יכול וזה יכול ולא דרשינן בעשותה כולה ולא מקצתה. ולדידי' קשה על הקרא דפוטר טמון בכה"ג דהוי מעיקרא גלוי ואח"כ נעשה טמון ומ"ה צ"ל [כתירוץ הש"ס] כגון דנפלה גדר שלא מכח דליקה.