שו"ת ר' משולם איגרא יד

הוה חזי לכשיטהר. ושפיר הוה בספק מצורע מוחלט ונזיר דלעיל דמביא בלא סמיכה אע"ג דאינו ראוי לכשיטהר (ק)

והנה בספר טורי אבן כתב (ר) דמשמע מש"ס מדלא מתרץ בריש חגיגה דהכל אתי לרבות היכא דהוה טהור בראשון ובשני נטמא. א"ו דגם בכה"ג פטור ע"ש וא"כ לפ"ז לא מצי למילף דאפילו לכשיטהר הוה אין ראוי כמו בספק מוחלט ונזיר דיהא מביא (ש) דא"ל דהוה טהור בראשון ובשני נטמא בשרץ (ת) ושפיר יהא ראוי להביא (א) א"ו דצ"ל דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה כנ"ל דלא מרחק צפון (ב) ומיקרי תיכף לסמיכה שחיטה. ושפיר מתורץ דלמסקנא אין חילוק אע"ג דהוה אונס. ומביא התוס' שפיר ראיה דרק כ"ב אמות הוה הפסק. ושפיר מתורץ קושית המג"א

והנה לפמ"ש לעיל יש ליתן טעם על הא דפסק הרמב"ם דתשלומין דראשון. והוא בשביל זה. משום דאם אמרינן סמיכת אשם מצורע דאורייתא. והנה תקשי קושית התוס' מנלן דהיכא דאין ראוי לסמוך דיכול להביא קרבן ותירצו התוס' ובאת שמה והבאתם שמה (ג) והאיך מוכח הא דלמא [הקרא] הוה במצורע. דהא מן התורה יכול לכנוס רק שמא ישהה וכמו דהקשה הש"ס (ד) דרחמנא אמר ליעול כו' למ"ד סמיכת אשם מצורע דאורייתא ע"ש וא"כ בכה"ג מצי דרך זו לסמוך ואח"כ לא ישהה שיעור שהייה (ה) א"ו כדלעיל. דבמצורע לא משכחת משום דעכ"פ ביום הראשון ממ"נ הוה כטמא שרץ. דהא ביום הראשון לא יוכל להביא קרבן מצורע משום דהוה יו"ט ובלא"ה הוה תשלומין דראשון. (ו) וכן למאן דסבר ביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון. דאל"כ הא כי מכניס ידיו לבהונות יכול לסמוך. (ז) א"ו משום דביו"ט הראשון א"א להביא קרבן מצורע מכח יו"ט. או משום דא"כ ע"כ בלילה נטמא. דאל"כ הא חייב מכבר מקודם הראשון וחייב כמ"ש התוס' ומסופקין בחגיגה (ח) היכא דהוה יו"ט ראשון חזיא ואח"כ לא אתחזי דאפשר דאפ"ה חייב ע"ש וכמ"ש לעיל. וא"כ למ"ד דביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון והיה רבים נגד ר' אושעיא (ט)

והנה לפמ"ש לעיל דעכ"פ אם בעינן למלקות גם כן שיעור שהייה. מ"מ איכא איסור ל"ק ממצורע (י) דלר"א אפילו מרחק צפון מ"מ צריך לילך ולסמוך דעכ"פ הוה [איסור במכניס בהונות ג"כ כמו] שהה. אך באמת לפי פסק הרמב"ם דסמיכה בכל כחו בעינן. א"כ תיקשי ממצורע מוחלט כדלעיל דאין ראיה מן ובאת שמה דהא יכול לעשות בטהרה (כ) אלא ע"כ צ"ל דילפינן אע"ג דאין יכול לעשות ומשום דס"ל תשלומין דראשון וא"כ גם בשאר טמאים א"א לעשות בטהרה. ושפיר פסק הרמב"ם דהוי תשלומין דראשון. וכן למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון. דלא תיקשי (ל) דהא מכניס ידיו לבהונות אם נימא דסמיכה לאו בכל כחו בעינן וכדלעיל. וא"כ לפי פסק הלכה דסמיכה בכל כחו בעינן בודאי תשלומין דראשון

ועוי"ל קושית המג"א הנ"ל. משום דהנה בברכות דף כ"ג ע"א אמרינן הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו כו' לימא בשהה כדי לגמור את כולה קמיפלגי וכו'. ומסיק שם בלא שהה קמיפלגי. מ"ט גברא הוא דלא חזי כו'. ופי' שם הרשב"א משום דמעיקר' לא חזיא. ומביא בשם התוספ' דהפי' דהשתא דחיא בשעה ששותת. ומ"ס גברא חזי דלא אסרה תורה רק כנגד העמוד. ובזה מיושב מה דהקשה בספר א"ר על הט"ז בסי' ק"ד (מ) שכתב דדברי התוס' מיירי בלא שהה ודלא כהב"ח. דבאמת לחד דיעה היכא דלא חזי אפילו לא שהה (נ) רק דהשתא לא חזי. כי כן פי' הרשב"א בשם התוס' בחידושיו לברכות יעו"ש היטב. ובאמת לפמ"ש התוס' (ס) אין חילוק בין הוא לא חזי או מקום לא חזי וכדאיתא בפוסקים

ולכאורה לפ"ז לא מייתי (ע) ראיה מזבחים (פ) דשם הא באותו מקום לא חזי לשחוט. וא"כ בודאי מיקרי הפסק כמו דשם (צ) ומכח כ"ש היא. דמה שם לא הוי הפסק הילוך שיעור כ"ב אמה. והוה הפסק היכא דהמקום לא חזי. וכ"ש בכאן דהילוך מפסיק פשיטא דהמקום מפסיק. אך התוס' הקשו (ק) למאן דס"ל דאע"ג דלא חזי המקום או גברא. מ"מ בלא שהה אינו חוזר לראש. וכן פסק הרמב"ם והפוסקים וכן מוכח מר"י דאמר במבואות המטונפות לדידן חוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה דוקא (ר) וצ"ל דמוקי כמ"ד מרחק צפון. ומוכח דהוה דוקא כ"ב אמה. ועכ"פ בכ"ב אמות לא הוה תיכף כו'. משא"כ לפי ה"א (ש) או לפי תירוץ א"ד א"ר יוסף כו' (ת) הוה כמ"ד דכיון דגברא או מקום לא חזי הוה הפסק. וס"ל כמ"ד דכן חוזר לראש אע"ג דלא שהה. ומתורץ שפיר התוס' (א): סימן ה [דין הדלקת נרות שבת

] הנה הנימוקי יוסף (ב) הקשה על הא דאמרינן אש משום חציו כאלו בידיו הבעירו א"כ האיך שרינן