שו"ת ר' משולם איגרא קמח

שבצנעה (ג) וגרם בכתובות בהאי דר' יוחנן שבת במקום מועד דשבת נוהג בדברים שבצנעה וי"ל משום דהנה המהרש"א הקשה לשיטת הרמ"ה דפסק דמכח דם בתולים צריך שמירה. וא"כ מאי קאמר מסייע ליה לר' יוחנן דדברים שבצינעה נוהג ברגל דילמא משום דם בתולים הוא פורש. וי"ל משום דאיתא במס' סנהדרין דף מז ע"ב מתיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין אלא אוננין כו' ואי ס"ד כו' ומשני רב אשי אבילות מאימת קא מתחיל מסתימת הגולל כו' הלכך הואיל ואידחי ידחה. ופירש"י הואיל ונדחה שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחה אפילו לאחר מכאן ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו. התם לא אידחו להו לגמרי שהרי עיסקי הרבים נוהג ברגל כו' כדאמרינן כל שהוא משום עיסקי הרבים אין הרגל מפסיקן

והנה הב"י (ד) הביא בשם הרמב"ן ותמה על עצמך שהוא שמח שמחות מריעות ורבים מתעסקין בו לנחמו אלא ש"מ דכיון שהוא נוהג במקצת במצות ל' כמנהגו בהם בחול שאי איפשר לכבס ולגהץ נוהג נמי בכולו

והנה זה הטעם נמי אפי' למ"ד דאינו נוהג דברים שבצינעה דאל"כ קשה למ"ד דאינו נוהג דברים שבצינעה. ועוד אכתוב לקמן טעם (ה)

והנה בכאן בחתן הדין דרשאי לגהץ ולכבס ולהתעסק בדברים של שמחה, כמ"ש הש"ך (ו) וא"כ קשה אמאי נוהג אח"כ אבילות הא אידחו. א"ו דנוהג דברים שבצנעה וא"כ שפיר חל אבילות [ומוכח דדברים שבצנעה נוהג]

אך י"ל דהנה הנמ"י כתב אפילו למ"ד אבילות יום ראשון דאורייתא טעמא דנוהג ז' ימי המשתה ברישא. משום דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ולפ"ז אסור להתעסק ביום ראשון בדברים של שמחה. וא"כ שפיר חל אבילות [ולא שייך הואיל ואידחו] אך דא"כ קשה האיך הותרה לבעול ביום המיתה. וא"כ עכצ"ל דימתין עד הלילה. אך באמת השתא [לתירוץ זה דל"א הואיל ואידחי צ"ל] דהוי הפי' דביאה לאחר הקבורה, וא"כ הוי הקבורה ביום המיתה והביאה הוי בלילה ושפיר חל אבילות ולא נדחה ומ"ה מביא הש"ס מסייע ליה מברייתא דכל אותן הימים היא ישנה כו' דקתני מכניסין כו' ולא קברו את המת מקודם. ע"כ דהוי יום מיתה וקבורה ויהיה אסור אח"כ חופה כ"ש שאין לאחר הקבורה בעילה והנה חופה הוה יחוד (ז) וצ"ל דבאמת הוי הביאה מקודם הקבורה ושימתין עד הלילה וא"כ הוי הקבורה לאח"כ וא"כ קשה הא כיון דאידחי ידחה. וצ"ל משום דאבילות נוהג בצנעה וא"כ לא נדחה ומתורץ קושית המהרש"א

וא"כ מתורץ נמי קושית התוס' בכתובות דף ד ע"ב בד"ה ומי שאני ליה תימא דבלאו מילתא דרב יוסף הוי מצי למיפרך ברייתות אהדדי וכו' עיי"ש. דהנה הפ"י הקשה לשיטת הרמב"ן דמ"ה אין החופה והבעילה לאחר הקבורה משום דאתי לזלזולי ביה דבאבילות דידה קשה ומאי משני כי קתני אשארא. הא לענין בועל בעילת מצוה נמי לא שוה אהדדי עיי"ש

וי"ל משום דהנה הר"י כתב (ח) דאם הוא לא ידע דטמאה אין חופה לנדה צריך להודיע לו. וא"כ באמת החכמים לא התירו כלל. רק דממילא מותר מכח אין אבילות ברגל (ט) אך כיון דהדין דמותר לבעול ברגל וא"כ הוי כמו שהוא סובר דטהורה. שסובר שתחול החופה ומותר לבעול וא"כ ל"ש [ההיתר משום] דאין אבילות נוהג ברגל. דממ"נ אם הוי אסור. לא הוי רגל, ולכן מכניסין לחופה קודם הקבורה. והוי הדין דאסור (י) וא"כ הוי כמו ידע דהיא טמאה. ושפיר שרי אחר הקבורה לבעול מכח אין אבילות נוהג ברגל. אך א"כ קשה הא הוי נדתה אם אין אבילות נוהג ברגל. ולמה אח"כ לאחר שבעת ימי המשתה נוהג אבילות. אך י"ל לפמ"ש הש"ך בשם מהרי"ו דמה דנוהג כל שלשים נוהג אפילו ברגל יע"ש וא"כ אסור בשמחה וא"כ רבים מתעסקין בו לנחמו. אך דא"כ תיקשי והא קתני עמה מאי לאו עמה במטה ואמאי קתני והוא ישן דעל תי' הש"ס משום דאקילו כו' קשה קושית הרא"ש מרגל דעלמא וא"ל כתירוץ הרא"ש (כ) הואיל והוי חופה ואיכא שמחה. הא אסור בשמחה. וא"כ שפיר קשה ומי שני ליה דקשה קושית הפ"י ומתורץ קושית התוס'

(ב) והנה י"ל הרמב"ם דלעיל דבאמת מוכח דאבילות בצנעה נוהג בימי המשתה דהא קשה אמאי לא הוי החופה והבעילה לאתר הקבורה. וצ"ל כמ"ש הרמב"ן והפ"י משום דאתי לזלזולי קשה אימת [יזלזל] דא"ל בז' ימי המשתה הא הוי אסור מכח דם בתולים. וא"ל בז' ימי האבילות האחרונים. קשה הא אסורה לטבול דאסורה ברחיצה כיון דאסורה בתשמיש ולא שייך ג"כ טבילה בזמנה מצוה (ל) דכיון דדם בתולים הוי רק חומרא בעלמא. א"ו דהוי תכפוהו אבילות (מ) רוחץ כל גופו בצונן (נ) ואי אמרת דאין אבילות נוהג בדברים שבצנעה [בז' ימי המשתה] קשה הא לא הוי תכפוהו אבילות דהא שרי לטבול בז' ימי המשתה. אך דהוי עיקר הטעם לחלק בין רגל לשבת דכיון דברגל מקודם לא חל כלל אבילות משא"כ בשבת. שמקודם חל אבילות. וא"כ בכאן נמי אם הוי אמרינן דיהא נקבר מקודם ואח"כ החופה (ס) וא"כ שפיר חל דברים שבצנעה והוי תכפוהו אבילות וא"כ שרי אח"כ [בז' ימי אבילות] לטבול וא"כ שפיר גרסינן בשבת כגירסת הרמב"ם

אך דא"ל דבאמת כמ"ש לעיל דלא הותרה כלל בעילה. רק מכת דאין אבילות נוהג ברגל. וא"כ מ"ה הוי החופה קודם הקבורה כי היכי דליהוי ידע דאסור וא"כ הוי החופה קודם הקבורה והבעילה באמת לאחר הקבורה (ע) אך דא"כ קשה הא הוי נדחה ואמאי נוהג אבילות כלל לאחר ימי המשתה. וצ"ל כמ"ש הרא"ש דהיכא דבידו לא הוי דיחוי וכאן בידו לומר איני רוצה לדחות אבילות וניהוי רגל וכמ"ש הט"ז (פ) דרשות לומר כן. אך לפמ"ש לעיל דהבעילה הוי לאחר הקבורה ומטעם דאין אבילות נוהג ברגל וא"כ לפמ"ש השיטה מקובצת דעיקר ההיתר דמכניסין לחופה ע"י דבועל בעילת מצוה. וא"כ ממ"נ אם רוצה לומר דאין רוצה לדחות האבילות ואין רגל אצלו וא"כ הוי החופה באיסור. אך צ"ל דהבעילה הוי מקודם. וא"כ קשה אמאי לא הוי החופה והבעילה אח"כ. א"ו כסברת הרמב"ן והפ"י דאתי לזלזולי וא"כ קשה הא אסורה לטבול. א"ו דדברים שבצנעה נוהג וא"כ הוי תכפוהו אבילות ושרי לרחוץ כל גופו בצונן. אך י"ל כמ"ש הש"ך בשם מהרי"ו דכל מה דהוי מתורת שלשים נוהג בשבת וא"כ אסור לשמוח ורבים מתעסקין לנחמו. אך הא קשה הא קתני הוא ישן בין האנשים וא"כ קשה הא קתני עמו במטה. וא"ל משום דהוי חופה. הא אסור לשמוח. א"ו דמותר לשמוח [כסברת הרא"ש] דלא הוי דיחוי משום דהוי בידו. והבעילה הוי קודם הקבורה וא"כ אמאי