שו"ת ר' משולם איגרא קמו

ופריך שפיר וא"כ מוכח לפסק הלכה דלא כמרדכי הנ"ל

והנה אם אין כוונתו בשביל המצוה רק להנאתו מ"מ הוי כמו דאיתא במסכת סנהדרין דף ס"ו ע"ב הואיל וישנו בלב וא"כ בכאן אם לא הוי כוונתו רק בשביל המצוה הוי אנוס והוי פטור וא"כ הוי החיוב משום בלב ומש"ה פטור וא"ש ומתורץ כמ"ש המרדכי כיון דאין כוונתו לבעול רק בשביל המצוה מיקרי אנוס: סימן לב

גיטין דף מ"ח ע"א תוס' ד"ה אי לאו דאמר ר' יוחנן. הקשה ר"ת ואנו האיך מצינו ידינו ורגלינו דקיי"ל דלא כקנין הגוף דמי כו' וקיי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה. י"ל דהנה בדף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה. פי' בקונטרס אין לך כל חטה וחטה כו'. וקשה דאמר לקמן דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי ביכורים. אלא חד בר חד. הא אפילו למ"ד אין ברירה. יש לו בודאי חלק בו. דמחייב בבכורים. והמותר שהוא חולין מצי מקדיש ליה כו'. והנה בספר שאגת אריה הקשה על התוס'. דהא באמת גם אפילו אי קנין פירות לאו כקנין הגוף. מ"מ מודה דבקנין פירות לחוד מביא אלא דאינו קורא. וא"כ לא הוי חולין בעזרה ול"ל להתוס' למימר דמקדיש ליה

ונראה לי ליישב. משום דהנה באמת בעינן ראשית. שיהא שיריה ניכרין לישראל. כדאיתא בפסחים דף ל"ג ע"ב. וכן בעירובין וא"כ בשלמא היכא דהוי ספק על כל חטה וחטה א"ש. כמו דאיתא בפסחים דף פ"ח ע"ב דהא כיון דאילו ידעינן הוי ראוין לאכילה. משא"כ הכא דעל כל חטה וחטה הוי ודאי ביכורים. א"כ אינה ראוי' לישראל רק לכהנים. וא"כ לא הוי מועיל תרומה ממקום אחר. ולא לתרום מניה ובי' עליו. אלא דיוכל לומר דזה יהא תרומה על מקום אחר. וכדכתבו התוס' שם בב"ב (א) וא"כ אם הוא רק מדרבנן מביא. א"כ אי אפשר להפריש על מקום אחר. דהא הוי ביכורים מדרבנן. ומדאורייתא עכ"פ אינו ביכורים וצריך להפריש תרומה. בשלמא לר"ל (ב) היכא דהוי רק מדרבנן אפשר להפריש מניה ובי'. אך בכאן אי אפשר להפריש ממקום אחר. דבעינן שיהא שירים ניכרין לישראל. ומש"ה צריך לומר. דאינו קורא שם ביכורים עליו רק אם הוא חייב מדאורייתא. על הך חצי. והחצי השני מפריש תרומה על מקום אחר. וא"כ הוי חולין בעזרה. ומש"ה כתבו התוס' דמקדיש להו

ולפ"ז י"ל קושית תוס' על רש"י. דהנה אם נימא דמפריש על מקום אחר. קשה ממ"נ אם קורא שם ביכורים קודם שהוקדש. ואם כן באמת טבל מיקרי שותפות. דלא הוי לכם לענין אתרוג וא"כ האיך מצי להקדיש. דהא בכאן אי אפשר להפריש ממקום אחר דהא לא הוי שירים ניכרין לישראל וא"ל דיקדיש מקודם ואח"כ יפריש ביכורים. וחל ההקדש דאז אפשר להפריש עליו ממקום אחר קשה. מיד שהוקדש הוי אינו ברשותו דהא אחר רשאי לפדותו כדאיתא בבכורות (ג) גבי פטר חמור דמיקרי אינו ברשותו. (וא"כ הא בכאן. אם אחר יהא נוטל החצי כמו שהוקדש). וא"כ ממ"נ אם זו היא שהיה עומד מעיקרא להקדש. א"כ ע"ז לא חל ביכורים דהוי הקדש. ועל השני לא חל ההקדש. וא"כ הוי חולין בעזרה. וכמו דאיתא בשותפין שנדרו הנאה זה מזה בחצר השותפות. דממ"נ החצי מזה. אינו קאי ברשותו. או זה החצי או זה החצי. מה שיוכל האדם אחר לפדות. וא"ל בב"א דהא כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. אך באמת לקוח רק מדרבנן חייב בתרומות או דחולין בעזרה הוי רק מדרבן. ובדרבנן שפיר אמרינן ברירה. דהוברר הדבר דהוי שלו. וא"כ לא הוי חולין בעזרה. אך באמת ר"י ס"ל דגם בדרבנן אמרינן אין ברירה. כדאיתא בביצה דף ל"ח ומ"ה אמר שפיר. אי לאו דאמר ר' יוחנן לא הוי מצא ידיו ורגליו. משא"כ לפי פסק הלכה. דפסקינן כמ"ד בדאורייתא אין ברירה, אבל בדרבנן יש ברירה, א"כ שפיר מייתי ביכורים, דהא חולין בעזרה הוי רק מדרבנן

ומתורץ ג"כ הרמב"ם דפסק דאחין שחלקו חוזרין ביובל, ופסק דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי

ובזה י"ל מה דהקשה התוס' בב"ב בדף פ"א ע"ב ד"ה תרומה לכהן, ומעשר ראשון כו' ובחד מהנך שנוייא, צריך לשנויי אליבא דר"מ, דל"ל דר' אלעזר בן עזריה, ובאמת לכאורה קשה, כיון דבל"ה צריך לשנויי אליבא דר"מ, דמפריש ממקום אחר, אמאי לא משני באמת ג"כ כי היכי דמשנינן לר"מ לשנויי כן לרבנן

וי"ל משום דבאמת לפי מה דאמרינן בגיטין דף מ"ח ע"א, והשתא דמשנינן כאן ביובל ראשון, וא"כ ה"נ שם איירי ביובל ראשון, ופי' שם הטעם, דאכתי לא סמכה דעתיה, דאינו יודע דצריך להחזיר ביובל, וא"כ בכאן דהוי ספק, אם קנה הקרקע, וא"כ כיון דמספיקא לא מפקינן, והוי הוא מוחזק, וא"צ ליתן להלוקח קרקע, וא"כ בודאי הוי לא סמכה דעתו ביובל ראשון ג"כ, אך דבאמת אם הוי רק קניין פירות מ"מ גם בפירות הדין דעכ"פ מביא בלא קריאה כמו דאמר ר"ל מביא ואינו קורא אך באמת בפירות לחוד הוי רק ביכורים מדרבנן וכמ"ש התוס' ב"ב דף קל"ו ע"ב. אך א"כ קשה הא מן התורה לא הוי ביכורים ונתחייב בתרומה והאיך מצי להפקיע וי"ל דעביד כר' אושעיא ומכניס במוץ שלו א"כ הוי רק מדרבנן דהנה בספר אסיפת זקנים כתב בשם ה"ר שמואל ור' אפרים שאפילו הוציאן במוץ שלהן ומרחן פטורין דכבר נפטרו במוץ שלהן מראיית פני הבית, וא"כ מקשה הש"ס שפיר דילמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע כו' דהא נפדה

ומתורץ מה ששמעתי מקשים, דילמא הוקדש קודם מירוח, דהדין הוא אם הוקדש קודם מירוח, ונפדה לאחר מירוח דפטור, והא עיקר הקריאה מהביכורים תיכף בשעת דיצא ורצה כו', והנה מתורץ דהא ע"כ צ"ל דהכניס לבית קודם מירוח, דנמצא דלא חייב כלל במירוח. וא"כ באמת אפילו אם קודם מירוח חייב מדרבנן באכילת קבע, מ"מ כיון דהוקדש קודם מירוח דהוי גמר מלאכה, כי הוי אח"כ מירוח, בהקדש פוטר, אבל אם באמת הכניס לבית במוץ קודם מירוח, ונמצא מירוח לא הוי גמר מלאכה, והנה אם היה מירוח קודם הכנסת הבית נמי חייב, אך מירוח בבית פוטר, והנה הר"ן כתב דמירוח אינו מועיל, רק דוקא מיד, אך בהכנסה לבית הוי כמו מירוח ונמצא דהוי כאילו לא מירח ונמצא דחייב אילו רצה לאוכלו בקביעות מדרבנן ואין הקדש פוטרו, וא"כ מקשה הש"ס שפיר דלמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע כו'

וא"ל דהקדיש קודם שהגיע לעונת המעשרות. דז"א דא"כ הא קיי"ל דגידולי הקדש לא קדוש. וא"כ אם הוקדש קרקע לפירותיו לא קדשו בשביל א הפירות