שו"ת ר' משולם איגרא קמה

הנאה אפילו הוי באונס. ונמצא למאן דס"ל דבאונס לא הוי הנאה כיון דתחילתו הוי באונס וכמו דאיתא בכתובות דפטורה משום תחילתו באונס. וא"כ הכי פריך והא אנוס דהא הוי מתעסק דהא לא ידע דהוי נדה וכמו שם דלא ידע דהוי מחובר אך שחייב משום שכן נהנה וא"כ בכאן דהוי אנוס דאם הוי ידע לא עשה זאת וא"כ אפילו אם נהנה מ"מ הוי תחילתו באונס וא"כ לא חשיבא הנאה וא"כ פטור מכח מתעסק משא"כ כשתירץ על הפרישה שפיר חייבת גם האשה דהא לא שייך מתעסק דהא ידעה בשעת הפרישה דהיא נדה וא"כ מ"ה חייב באונס למאן דפליג על מונבז משא"כ המרדכי דס"ל כמונבז וכר"י ור"ל דס"ל כמונבז וכמו שהאריכו המפרשים לתמוה על הרמב"ם ומ"ה פסק דפטורה

וזה הטעם של הרמב"ם דפסק שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור משום דהוי באונס וראיית הרמב"ם מקו' הש"ס דשבועות והא דנמצא טריפה דמיא לפירסה אח"כ נדה יע"ש היטב וקו' הש"ס הוי ממשכו את ידיהם דוקא לר"א דהוי פסול מן התורה משא"כ להרמב"ם הוי רק פסול מדרבנן מכת דשחטו לאחר תמיד של בין הערבים וכמ"ש התוס' ביומא דף כ"ט וא"כ מ"ה פטור דמן התורה הוי עשה כדין ודת ולא עבר כלום מן התורה וא"ל מנטמא דבעי עקירה י"ל דבשבת לא בעי עקירה דאין ראוי לפדות דהוי לאכילת כלבים דאין ראוי לגמור השחיטה וא"כ תקשי קו' הש"ס בחולין מכי שחט פורתא ותירץ הש"ס בדף ל' ע"א דלדמי' קאי לא שייך. והגם להרמב"ם דפסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ול"ש קו' הש"ס שם דהא נפסל מקודם י"ל יוכיח סופו על תחילתו ולא נפסל מקודם כלל והש"ס לא מקשה רק למ"ד אינה לשחיטה. אלא לבסוף דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא הוי מצי להקשות דהוי מצינן לומר דלא אמרינן יוכיח סופו על תחילתו משא"כ לפסק הלכה. ולהרמב"ם מתורץ קו' התוס' בפסחים דף ע"ג ע"א ד"ה שחטו ונמצא כו' עיי"ש, והנה למונבז יש לפטור משכו בעלים ג"כ אך דקו' הש"ס הוי לרב דס"ל כרבנן ומ"ה א"ש אפילו אם לא ס"ל יוכיח סופו על תחילתו והוי מוקי כמונבז ומ"ה בחולין דף ל"א ע"א לא הוי מצי להקשות למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דהוי מצי לתרוצי דלא אמרינן יוכיח סופו על תחילתו והוי א"ש ומתניתין דפסחים דפטור בנטמא הבעלים הוי מוקי כמונבז

והנה אפי' אם כוונת האשה הוי ג"כ להנאתה ותתחייב משום לא אפשר וקא מכוון מ"מ הא הוי הדין במס' יומא בדף פ"ד ע"ב דאפילו אם כוונתו לתקן דרגא מ"מ שריא יע"ש היטב וא"כ ע"כ צ"ל דהחילוק בין ההוא דפסחים דשם אוסר רבא לא אפשר וקא מכוון משום דשם הוי לא אפשר ע"י טורח גדול. משא"כ ביומא דהוי לא אפשר מכח סכנה. וא"כ אחי שפיר דהאשה פטורה. אך אם אמרינן דגם אנוסה חייבת אזי לא שייך כן. וא"כ אתי שפיר מ"ש לעיל לתרץ דברי המרדכי

ועי"ל דמ"ה לא חייבת משום לא אפשר וקא מכוון משום דהא [דתתחייבת הוי רק] כיון דהוי בלב דאם לא הוי רצתה האשה בלבה הוי פטורה. ות"כ עיקר החיוב הוי ע"י מה דרצתה בלבה לא על המעשה ומש"ה ס"ל למרדכי דפטורה דהא באמת הוי היא שוגגת על האיסור רק דנימא דחייבת בקרבן על המעשה. וא"כ הא בכאן על המעשה לבד אם לא הוי רצתה בלבה הוי פטורה דהוי אנוסה וא"כ כיון דהוי [החיוב רק משום רצון] הלב ומש"ה שוגגת פטורה. אך בסוגיא דשבועות א"ש משום דג"כ באנוסה חייבת לרבנן דמונבז י משא"כ הרמב"ם דפסק דלא כסוגיא דיומא דשרי לכוין. ומ"ה בנמצא טריפה ס"ל דחשיב אנוס וכסוגיא דשבועות. והנה א"ש דגבי אשה חייבת בסוגיא דשבועות על הפרישה משום דאם לא הוי אנוסה הוי חייבת. וגם עכשיו חייבת משום דכוונה ליהנות וא"כ לא שייך לפוטרה משום דהא בלא"ה בלא זה דרצתה הוי פטורה. דהא [אם לא הוי אנוסה] חייבת עכ"פ בקרבן אך [דעל הכניסה פטורין] דלא ידעת דהוי אסורה. משא"כ על הפרישה. אך דבאמת אם היא לא הוי רצתה הוי פטורה משום דבאונס לא תשוב מעשה. אך עכ"פ ע"י זה דהיא רצתה הנאה מקרי מעשה כמו דאיתא בבבא קמא דף ל"ב והנאה שנה מקרי מעשה. וא"כ לא שייך דתליא בלב דבכאן הנאה שפיר מקרי מעשה

או י"ל בדרך הפשוט דהפי' של המרדכי דבשוגג פטורה משום דהוי רק בלב ואם הוי לא רצתה בלב פטורה ומש"ה פטורה מקרבן. אך דהא בבבא קמא דף ל"ב איתא דהנאה חשיב מעשה. אך באמת הא אם לא רצחה רק באנסי' הוי ג"כ תשוב הנאה. וא"כ ע"י הלב לא נצמח הנאה. ומש"ה שפיר האשה פטורה אך אם אמרינן דאונס לא חשוב הנאה ואם כן שפיר חייבת ע"י כוונת הלב ומש"ה לפסק הלכה דפסקינן דיוצא במצה דאנסה פרסיים. וא"כ אונס תשוב הנאה ופטור. משא"כ לרבא דיליף מכאן דמתעסק לשיר יוצא ובאמת לא ס"ל דאונס תשוב הנאה וכמו דאיתא בר"ה דף כ"ת ע"א למ"ד מתעסק לשיר לא יצא משום דהתם אכול מצה אמר רחמנא שכן נהנה וע"ש ברש"י. וא"כ ע"י כונת הלב דלא הוי באונס שפיר חייבת בקרבן ומש"ה אליבא דרבא שפיר מוקי על הפרישה ושניהן חייבין בקרבן. משא"כ לפסק הלכה דפסקינן דמצות צריכות כונה וע"כ צ"ל שכן נהנה וא"כ ע"י אונס שפיר תשוב נהנה כמו דאיתא במג"א סי' ר"ד יעש"ה. ומש"ה כיון דהוי בלב פטור מקרבן ושם במרדכי איירי דהוי שוגגת כמו בבעל דהוי שוגג יעש"ה

והנה למש"כ הקו' מכת הך דיומא נמי אפשר לתרץ דהנאה תשיב כמו מעשה וכמ"ש לעיל והנה באמת הא הב"י יליף אונס ממתעסק וכמו דאמרינן דמתעסק אפ"ה חייב נמצא משמע דאם הוי אמרינן דאנוסה פטורה דאין רוצה ליהנות ה"נ במתעסק הוי הדין דמצי לומר דאם הוי ידע לא היה רוצה ליהנות ממנה ואך הא באמת מתעסק רק דהתורה מיעטה מבה. אך הוי גזירת הכתוב הא אם לא מיעטה התורה הוי חייב. וא"כ משמע דהוי שוגג וא"כ לענין קרבן שוגג חייב וא"כ מש"ה גם מתעסק חייבי ולא שייך דאם הוי ידע לא הוי רצה ליהנות. וא"כ לא תשוב הנאה. דבאמת עיקר החיוב מכת דהוי שוגג. משא"כ היכא דהוי אנוס וא"כ לא חשובה הנאה. והנה באמת שם בפסחים הוי מעשה דהא בהתחלה הוא עושה מעשה בשביל זה ע"כ דרוצה ליהנות. וא"כ הוי מעשה. משא"כ כאן בעריות דלא מקרי מעשה כלל אצל האשה רק אם נהנה מקרי מעשה וא"כ שפיר תליא אם באונס מקרי הנאה כמ"ש לעיל יעש"ה ומתורץ שפיר קושיא הנ"ל

והנה קשה מאי פריך רבא אם משמש מת פטור דילמא איירי בשעת ווסתה וחייב שתים על הכניסה ופרישה. וביותר קשה על קושית התוספות בשבועות דף י"ח ע"א בד"ה דאי ס"ד דמקרא היה יכול רבא לדקדק עיי"ש וקשה דמקרא דלמא מיירי בשעת ווסתה וחייב באמת שתים על הכניסה ופרישה. אך י"ל דבאמת הוי שלא במתכוון אך דהוי פסיק רישא וא"כ בכאן לא שייך דהוי פסיק רישא דדילמא לא תראה דם לבסוף