שו"ת ר' משולם איגרא קמג

בנערה (ז) אך אם אמרינן מופלא סמוך לאיש דאורייתא משכחת דיוצאת (ח) ובזה הוי פלוגתא אם הוי דאורייתא או לא ורוצה הש"ס לתרץ כמ"ד דהוי דאורייתא [והאיך מוכח לגדולה] וע"כ כפי' ר"ת ומקשה מר בר דב אשי שפיר ולאו ק"ו כנ"ל ומשא"כ למ"ד אין דאורייתא (ט) וכ"כ רש"י ז"ל

או י"ל קושית התוס' ורש"י ז"ל על פי' ר"ח משום דהנה י"ל קושית התוס' על ואימא לדידה ול"ל אין כסף דהא קידושי כסף נפקא מכי יקח וי"ל דאתי לאשמועינן דאין מוכר אחר אירוסין לשפחות [ולא מוכח מבבגדו בה. די"ל] דבבגדו קאי דאין מוכר לשפחות אחר שפחות (י) א"כ הוי הפירוש דיצאה באירוסין היכא דיש כסף לאדון אחר ובזה מיושב הא דאמרינן בדף ג' ע"ב וכ"ת נילף מינה ול"ק א"כ לאמה נ"ל די"ל דה"פ דאי לאו לאמה הוי הסברא [לדרוש] אבל יש כסף ביציאה אחרת דהיינו דיוצאת ג"כ למעשי ידיה דאין מוכר לשפחות אחר אירוסין וא"כ אלמא היכא דאינו מוכר לשפחות אין מעשי ידיה לאב. וא"כ ממילא היה מוכת בנערה דאין מוכר דאין מגיע מעשה ידיה לאביה ומש"ה אצטריך לאמה וממילא צ"ל דהפי' דיוצאת להפרת נדרים. ונמצא דמתורץ קושית התוס' דהוי אמרינן דקרא אתי לאשמועינן דאין מוכר לשפחות אחר אירוסין והוי יוצאת לענין מכירה דאינו רשאי למוכרה אבל לא להפרת נדרים. והנה אם אמרינן דקטן הסמוך לאיש לאו דאורייתא הוי א"ש טפי וא"כ מש"ה מתרץ יציאה דכוותה קא ממעט והוי בנערות. וא"כ ל"ש בענין מכירה וא"כ מה אתי לאשמועינן כקושית החו' אך למאן דיליף מן בבגדו בה דאין רשאי למוכרה אחר אירוסין וא"כ בלא"ה ל"ק ואימא לדידה כקושית התוס' ואין צריך לומר דכוותה ממעט דוקא בנערות וא"כ ל"ק קושית התוס' (כ) דמוכח דאיירי בנערות ולא בבוגרת כנ"ל אע"ג דאיירי בבוגרת ויציאה מרשות אב הוי בנערות (ל) ומתורץ שפיר רש"י דלעיל: סימן ל השאלות ניכרות מתוך התשובה

שלום וי"ר להאי גברא רבא ויקירא ה"ה מחותני הרב המאור הגדול החריף המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כבוד שמו מהו' ארי' ליב אב"ד דק"ק סטאניסלאב

נידון החלה יש לי לצדד להקל. מהא דפריך הש"ס ביומא דף נ"ה ע"ב. ונברור ארבעה זוזי ונשדי במיא והנך נשתרי ומשני ר"י ל"ל ברירה, והתוס' בתמורה בדף ל' ע"א שם גבי תשעה וכלב כו' מקשו א"כ בכל איסור כו' ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה, דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה. כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם התערובות ולאחר התערובות נולד האיסור. אז סמכינן אברירה, וא"כ אנן פסקינן דבדרבנן יש ברירה. וחלה בח"ל הוי רק מדרבנן וא"כ שפיר פסק הש"ע או"ח סימן תנ"ז סעיף א' דאם לקח ממקצת העיסות דשם איירי דנתערב לאחר שכבר הופרש, וא"כ לא אמרינן ברירה כמ"ש התוס' בתמורה אבל בנידון דידן שנתהוה האיסור אחר שנתערב, שפיר אמרינן ברירה

ואין להקשות מהתוס' דפסחים דף צ' ע"ב ד"ה עד שיכלו כו' דבכה"ג אין לומר ברירה דאנן סהדי שנתערבו, מ"מ בנידון דידן י"ל ברירה, דאצ"ל אם נזדמן כולה רק מצה אחת לחלה, אבל שם צריכין לומר בנזדמן כל הכסף של איש אחד ומש"ה אין יכולין לומר ברירה, כי אנן סהדי שנתערבו

ונידון שכתב מעכ"ת אודות הריש דוכנא הנה אם נשבעין חד לחבריה מחמת טובה שעשה לו אין להתיר, כמו הדין דשנים שנשבעו לישא זו לזה (א) ואין להקשות מהא דאיתא [שם] סעיף כ"א ארבעה שנשבעו יחד לעשות דבר אחד, מיקרי ע"ד רבים (ב) תיפוק ליה דבלא"ה אין להתיר דהוי מיקרי טובה, זה אינו. דאפשר יש לחלק דבד' שנשבעו לא מחמת שעשה טובה נשבעו. דבלא"ה נמי היו נשבעין, והא ראיה מהא דכתב רמ"א סוף סימן רל"ו סעיף ו' חילוק בין שנים שנשבעו זה לזה. שאם עבר אחד מהן השני פטור. משא"כ כשנשבעו יחד על דבר אחד. אם האחד מהם עבר, צריך השני לקיים, א"כ הוא החילוק שכתבתי, שהשבועה שלו לא הוי מחמת השבועה שנשבע חבירו, ומשום הכי אם עבר חבירו צריך הוא לקיים אם לא הוי בשביל טובה, אבל בנידון דידן שנשבעו זה לזה, הוי שפיר בשביל טובה

אך מחמת התכת לשון מעלתו שכתב לי. שמענה בפיו שעשה הת"כ רק מחמת צעקת ר' אברהם א"כ מו"ה יהודא לא ירא ממנו קודם השבועה אבל דבר זה הוא מוטל על מעכ"ת לידע האמת. כי כפי הנראה לא ירא מהו' אברהם מקודם, רק כאשר שהוא נתן תק"כ אזי הי' ירא שלא יקבל המלמד השני את הריש דוכנא. גלל כן גם כן קיבל ממנו תק"כ אבל לא בשביל טובה

אך בלא"ה י"ל ג"כ מחמת הדין הנשבע לטובת חבירו אין להתיר לכתחילה אפי' לא בשביל טובה שעשה לו. ובאמת כפי מ"ש מעכ"ת, שהי' לריש דוכנא כתב מהמלמד מוה' יהודא אם שהכתב הוא בחזקתו. אעפ"כ השבועה חלה דהא יכול ליתן השכירות בשלימות ולא יהי' אצלו. ואינו דומה לנשבע שלא לפרוע חובו לחבירו דאין חלה דהוי נשבע לבטל את המצוה, משא"כ בכאן דיכול לפרוע ולא יהי' אצלו. אך באמת י"ל מאומדן הדברים שבודאי לא הי' דעתו לכך באונס ממון לפרוע לו כל סך מסוים ולא יהי' אצלו א"כ בודאי הי' לו טעות בדין. והיכא דיש לו רגלים לדבר. נאמן לומר אנוס הוא כמ"ש הש"ך סימן רל"ב ס"ק כ"ה. אך מחמת שאין לו עדות שעשה הכתב עם הריש דוכנא. קודם שנתנו התקיעת כף. אבל הכל תלוי על מעכ"ת לידע היטב הדק. כי הוא אינו נאמן על זה, שעשה הכתב קודם

גם צריך לעיין אודות הר"ד, אם אין לו שום מקום לסמוך א"כ הוי דבר מצוה אך בשביל טובה שעשה, כתב הט"ז שלא מהני דבר מצוה סימן רכ"ח ס"ק ל"ג, הכלל הכל תלוי על מעכ"ת לעיין היטב כי השבועה היא חמורה: