שו"ת ר' משולם איגרא קמב

והנה אם נימא לאחר תמיד של בין הערבים פסול רק דהוי הפירוש דאפ"ה פטור מכח מתעסק דהוי סבור דמותר, וכמו שמקשה הש"ס ומתרץ בכריתות

והנה י"ל דבאמת פסול מכח תמיד של בין הערבים אך דאפ"ה פטור, דהש"ס מקשה והא הוי מתעסק ותירץ הואיל ומקלקל. והנה התוס' כ' בכתובות (ת) דתליא במלאכת מחשבת. והקשו התוס' בסנהדרין (א) למה לי מלאכת מחשבת תיפוק לי' מבה, ותירצו דהואיל ונהוה ומשו"ה בעינן מלאכת מחשבת, וא"כ התוס' כתב דהא הוי קלקול וכ' דעכ"פ לא חשיב נהנה וא"כ שפיר אימעט בכאן בלא מלאכת מחשבת דהוי מקלקל וזה הפי' דכאן שינה לדבר המותר ופטור מכח מתעסק דלא חשיב נהנה, ומתורץ שפיר קושית התוס' והנה אם נימא דלא פסול מכח תמיד של בין הערבים אך תחלה אינו רשאי לשחוט מכח תמיד של בין הערבים, ואם כן עכ"פ ל"ש מצוה וכדלעיל לתרץ קושית הש"א

אך אפשר לומר דכיון דהטעם דאין מביאין קדשים לבית הפסול, ואימורין יהיו נפסלין וא"כ כי שחיט פורתא ואי אפשר לפדותו מכח דאין פודין כו' או דהוי בהתחלת השחיטה חולין בעזרה, דהא ממ"נ אם לא יגמור השחיטה אין פודין כו' ואלא דיגמור השחיטה והוי חולין בעזרה אזי רשאי, אך א"כ עכ"פ בהתחלת השחיטה חייב מכח דעדיין לא הוי מצוה, אך דהוי מקלקל, אך ע"מ לתקן, אך דבאמת ל"ש אילו אתידע. דממ"נ אם יתיידע לא יהא רשאי לגמור והוי מקלקל

או י"ל דהתיקון הוי דרשאי לפדותו מיד דהוי בעל מום אם ס"ל דפודין קדשים להאכילן כו' הוי התיקון מיד אך לפ"ז שפיר קשה מכח מתעסק, ואין לומר כמו שתירץ המגיני שלמה, דהא עכ"פ בהתחלה לפי דעתו לא הוי כלל מלאכה דלא הוי תיקון

והנה באמת אם אמרינן דפסול מכח לאחר תמיד של בין הערבים וא"כ אם אמרינן דגם בטועה הוי עקירה וא"כ שפיר קשה (ב) דהוי חייב דהו"ל לפרש שלא לשמו וא"כ לא הוי תיקון כלל. דממ"נ אם משום לא ירד יפטור [מ"מ] כיון דהדין [בפי' שלא לשמו] בשבת ירד רק דהורצה [משום דהוי בטעות] והוי שלא לשמו ג"כ ובלא"ה [אם חישב בפי'] לא הורצה וא"כ לא הוי תיקון כלל (ג) וכ"ז אם נימא בטועה משא"כ אם נימא דוקא בעוקר לא שייך זאת ומש"ה מקשה הש"ס רק השתא דאמרינן ש"מ עקירה בטעות כו' ומוקי דוקא עוקר אזי כריך שפיר: סימן כט

מה שהקשה הרא"ם על רש"י ז"ל בפי' התורה בפ' משפטים. ויצאה חנם שתצא בסימנים או אינו אומר שתצא אלא בבוגרת. ת"ל אין כסף לרבות יציאת בוגרת. ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בוגרת. לכך נאמר שניהם שלא ליתן פ"פ לבעל הדין לחלוק. והקשה הרא"ם הא בגמרא קידושין דף ד' ע"א דחו תירוץ רבה דאמר בא זה ולימד על זה משום דחד גופא היא וכי נפקא בנערות בבוגרת מה בעי גביה. ותירץ מר בר רב אשי תירוץ אחר לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאיילונית. ואמאי כ' רש"י כתירוץ רבה ולא כתירוץ דמר בר רב אשי. וכן מביא המל"מ בה' עבדים פ"ד ה"א ע"ש

וי"ל דהנה הש"ס שם ע"ב הקשו ולמר בר רב אשי דאמר ולאו ק"ו הוא הא אמרינן כל מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ומשני ה"מ היכא דליכא לשנויי אבל היכא דאיכא לשנויי משנינן, ולכאורה מאי פריך [ולאו ק"ו הוא. הא] קודם התירוץ [דאצטריך לעיקר זבינא דאיילונית עדיין הוי ליכא לשנויי]. וי"ל דה"פ דהנה התוס' בד"ה בא זה ולימד על זה. פירש אי לא כתיב רק חד הוי מוקמינן ליה בנראה יותר בבוגרת. וא"ת ול"ל ויצאה חנם ללמוד על אין כסף הא ע"כ לא הוי מצינן לאוקמי אין כסף לבוגרת אלא בנערות דהא מיניה דרשינן לעיל אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב. א"כ ע"כ קרא איירי בנערות דאילו בוגרת אין לאביה רשות. ותירץ הרא"ם אי לאו ויצאה חנם הוי מוקמינן אין כסף ויתורא דיו"ד חד לנערות וחד לבוגרת. ודרשה דיש כסף לאדון אחר לא הוי דרשינן ע"ש. והנה הא משמע בש"ס (א) דמש"ה אמרינן טרח וכתב ליה קרא. דבאמת (ב) דהוי מוקמינן על מסתבר רק דקשה לכתוב בפירוש. וע"ז אמר דאפילו אם יהא נכתב בפירוש טרח וכתב ליה קרא. וא"כ הוי שפיר הפירוש כל היכא דאיכא למידרש דרשינן (ג) וא"כ אם הוי כתב רק אין כסף ויתורא דיו"ד נדרש על נערות ועל אבל יש כסף לאדון אחר דהא כל היכא דמצי למידרש דרשינן. ומש"ה מתרץ מר בר רב אשי דאתי לעיקר זבינא דאיילונית

ולפ"ז זה דוקא [ניחא] אם אמרינן כסברת ר"ח בתוס' ד"ה יציאה דכוותה כו'. דהפי' דהוי ממעט יציאה דכוותה דע"כ ביומא דהוי נערה ע"ש (ד) אבל אי לאו פי' ר"ח ל"ק קושית התוס' דהוי מוקמינן אין כסף על בוגרת. ואין לומר דמאין כסף ממעטינן נערות דהא מצי לומר המיעוט על נערות אע"ג דהשתא הוי בוגרת (ה)

והנה הפ"י תירץ על קושיא שהקשה [תוס' ורש"י בכתובות] על ר"ח דאכתי קשה ואימא לדידה וכ' רש"י שם בקידושין פירשתי לשון זה בקושיא והוי כפי' ר"ח. ותירץ הפ"י דה"פ. דבאמת על הקושיא ואימא לדידה הקשו התוס' ל"ל אין כסף דהא קידושי כסף נפקא מכי יקח ותירץ הפ"י דאנו לא שמעינן דקטנה מתקדשת בכסף דקרא כתיב כי יקח איש אשה ואשה משמע גדולה. ומשא"כ לבתר דמתרץ יציאה דכוותה קא ממעט ע"כ לאב הוי הפי' דאי לא"ה דאי ל"ה גדולה ל"ל קרא ע"ש וא"כ עכ"פ מוכח כפי' ר"ח דאי לא"ה הוי קשה דלמא קטנה ואתי לאשמועינן דקטנה מתקדשת בכסף ובגדולה הוי היא עצמה מתקדשת בכסף והכסף שלה (ו) אך אכתי קשה דלמא לא הוי כפי' ר"ח ואין לומר דאתי קרא לקטנה דממילא מוכח בגדולה דקשה קושית הש"ס הא לא נפקא מרשות אביה דאכתי מיחסרא מסירה לחופה ותירץ הש"ס בהפרת נדרים מיהו נפקא מרשותיה והנה קטנה אין נדריה קיימין וא"כ לא יצאת מרשות האב אלא ע"כ