שו"ת ר' משולם איגרא קמא

התוס' במילה בצרעת (ט) וא"כ שפיר הוי דברי הש"ך ומתורץ הכל

(ו) והנה לפי הא דלעיל מתורץ קושית התוס' (י) דר"א השיב מה פסח כו' ור"י מתרץ רק לטעמא דר"א וע"ש. דהנה לפ"ז הא לאחר תמיד של בין הערבים הוי עכ"פ לכתחלה אסור. ובלא שבת. וא"כ לא חשיב כאלו עשה מצוה. אך י"ל לפי מ"ש הפ"י במסכת ביצה (כ) דלאחר ששחט ונפסל שפיר דחי עשה דהשלמה דאי אפשר להמתין וא"כ [גם בכאן] כי שחט פורתא אי אפשר להמתין. אך דחייב על התחלה. אך דהוי מקלקל. ואם מקלקל חייב שפיר חייב על פורתא. אך אם מקלקל פטור לא חייב על פירתא. וא"כ ל"ק דגם לר"י צריך לתרץ כן אם ס"ל דמקלקל בחבורה חייב ושפיר חייב. דהוי לאחר תמיד של בין הערבים וכו לשיטת הרמב"ם (ל) דס"ל דבהתחלת השחיטה חייב מכח מקלקל ע"מ לתקן. אך דהתיקון לא בא מיד וא"כ על התחלת השחיטה לא עשה

מצוה

(ז) והנה אפשר לומר לר"ל דס"ל (מ) דבעינן שישגוג דוקא בלאו וכמו דאיתא במס' הוריות דכיון דכו"ע ס"ל דשרי. דב"ד הורו כך ולא קרינן בי' שב מידיעתו. וא"כ לר"ל דבעינן שב מידיעתו רק בשביל לאו לבדו. וא"כ הא הלאו נדחה אם אין בו כרת ומשו"ה היכא דעשה מצוה פטור דלא קרינן שב מידיעתו בשביל לאו לבד בלא הכרת

(ח) והנה באמת אם שחט אפילו סתמא היכא דאם הוי שחט בפירוש הוי פסול שפיר לא עשה מצוה דיפטור בשביל זה דהא באמת הוי עיקר הטעם משום דשחט סתמא הוי טעה בדבר מצוה משום דשחט ברשות והוי ליה למישחט בפירוש. וא"כ אם [בפירוש] חישב תיקן עכ"פ מפרק הוי פטור וכמ"ש מהר"ם שי"ף. דכיון דאסור לא חשוב הנאה ולא חשוב מלאכה שצריכה לגופה. וא"כ עכ"פ משום מפרק פטור. ומשום דהוי א"צ לגופה (נ) וצריך לעיין היכא דהוי עכ"פ מדרבנן אסור לזרוק בשבת אם הוי א"צ לגופה וא"כ כיון דאסור לזרוק מדרבנן הוי נמי מלאכה שא"צ לגופה והוי עשה מצוה. אך הוא סובר כן (ס) והנה לפמ"ש הפ"י בשבת ע"ב ע"ב הטעם דבאמת גם בשבת חשיב הנאה [ואצטריך קרא למיפטר מתעסק] ומש"ה מתעסק בחבורה חייב משום דנהנה. וא"כ כאן מצות לאו ליהנות נתנו ומש"ה גם מתעסק בחבורה פטור

(ט) והנה באמת לר' יוחנן הסנדלר (ע) הוי מה"ת אסור וא"כ אם עשה איסור שבת הוי מה"ת אסור. ולפ"ז ל"ק דישחטו שנים כל הקרבנות. והוי שנים שעשאו מלאכה ויפטרו ולא דחי שבת וכעין שהקשה הרמ"א. אך י"ל א"כ א"א לעשות רק ע"י שנים. א"כ אם יעשה לבדו והוי אסור למזבח והוי מפרק א"צ לגופה [ולא הוי שם מלאכה כלל] והוי א"א לאחד לעשות המלאכה רק ע"י שנים ובודאי שניהם חייבין דכיון דא"א לאחד לעשות רק ע"י שנים

והנה אם הטעם כמ"ש הפ"י דלעיל. בשבת ג"כ שכן נהנה לא שייך בכאן. דאין נהנה כלום דהא אסור רק לבני נח. וזה לא ניחא ליה דהוי מקלקל רק מכח מלאכת מחשבת עכ"פ לא שייך נהנה

(י) עוד י"ל דבכאן בודאי פטור מתעסק (פ) דכיון דעיקר הוי מכח מלאכת מחשבת (צ)

והנה לפמ"ש התוס' בכתובות (ק) וא"כ אם לדם המציצה הוי רק משום תקנתא והוי במילה מלאכה שא"צ לגופה לצורך הדם ואסורה. וכמ"ש הפ"י דצריך לדם דמצוה. לדם ברית. וא"כ אם מל בתוך זמנו והוי שפיר מלאכה שא"צ לגופה אם אמרינן כמ"ש מהר"ם שיף דכיון דבאמת אסור הוי מלאכה שא"צ לגופה ומתורץ הרמב"ם שכ' מל שלאחר השבת בשבת

פטור

(יא) והנה [לפי מ"ש לעיל אות ח'] דהוי ליה לומר בפירוש שלא לשמו [והוי פסול והוי מפרק מלאכה שא"צ לגופה] ולא היה רק תיקון קצת ופטור מכח מתעסק (ר)

והנה י"ל דה"פ דבשלמא פסח ששחטו שלא לשמו פטור דעשה מצוה וסובר דרשאי לשחוט ומה הוי ליה למיעבד. משא"כ בסיפא דשוחט אחרים לשם פסח לא הו"ל טעות. אך דהוי לאחר תמיד של בין הערבים וא"כ תו לא עשה מצוה וכמ"ש לעיל לענין מילה. דהא אין דוחה וא"כ גם בסיפא קשה דהוי כלא עשה מצוה, דהוי אחר תמיד של בין הערבים (ועיקר החיוב הוי) (ש) אך דצ"ל לאחר ששחט קצת הוי מצוה וכמ"ש בס' פ"י דליכא עשה דהשלמה כיון דנפסל ועל התחלה הוי מקלקל (ונמצא דבלא"ה) מ"ה דבאמת י"ל דחייב בסיפא אע"ג דעשה מצוה משום דהוי ליה להתנות שלא לשם פסח. דבאמת לא שייך עקירה בטעות דאמרינן אם הוי ידע הוה שוחט לשמו ומשא"כ בזה לא הוי שחט בשבת וא"כ לא שייך דהוי בטעות. ועוד מכי שחט פורתא תו לא קאי כלל לשמו. דממ"נ דתו או דלא יגמור כלל [עכשיו ממילא יהא פסול]

אי נמי דה"פ דרישא בעוקר וא"כ פסול, וסיפא בטועה ולא פסול, ואם הוי בעוקר הוי פסול דאפילו אם נימא דיהא חייב, על התחלה ליכא חיוב דהא הוי מקלקל דסבור דכשר. וא"כ לא שייך דיהא חייב על קלקול דלא חשיב כלל תיקון, אך זה תליא כיון דהוי מחשב בטעות וא"כ פטור על הקלקול דאין רצונו כן רק דסובר דיהא כשר

(יב) והנה באמת מה דמשמע דחייב לר"א דהוי לא עשה מצוה דהקרבן נפסל דהוי שוחט לשם פסח והנה אם [נימא דהוי כמו] שוחט סתם דעקירה בטעות לא הוי עקירה וא"כ עדיין תקשי דגם ולר"א לא הוי פסול דלא חישב כלום, אך מש"ה חייב דהוי ליה לעקור ולשחוט לשם פסח והוי עכ"פ פטור אמפרק, דהא הוי מלאכה שא"צ לגופה וכסברת מהר"ם שיף בשבת וע"ש היטב:

והנה לשון רש"י ז"ל במס' שבת בדף קל"ז ע"א משמע כן, כמ"ש לעיל דכתב דמילה ראויה אי לאו שבת וכוונתו לזה דעיקר דניהוי מצוה אי לאו איסורא דשבת ומתורץ קושית הש"א: