שו"ת ר' משולם איגרא קמ

הש"ך דאין טובלין בשלג רק לאחר שנתרסק לא הוה מדין דתוספתא כשר לטבול רק אם ירבה מים כשרים. ודוקא לשיטת הראב"ד [י"ל דס"ל] דכשר לטבול עכ"פ אם איכא רוב וא"כ קשה על השיך אמאי לא פליג על הך דינא [שפירשו הפוסקים בתוספתא] וא"כ עכ"פ אם הוה ס"ל להראב"ד כן דמהני רוב מים כשרים א"ש אך להרמב"ם דאין חילוק בין רוב למיעוט וא"כ אם כהש"ך דאין טובלין כלל כשהוא שלג. וא"כ תקשי מתוספתא דהא כבה"ג (ו) לא ס"ל להרמב"ם. וא"כ ע"כ אין הפירוש ברמב"ם כמ"ש הש"ך

ושוב נ"ל דאדרבה מהרמב"ם מוכח כש"ך. דהנה קשה אמאי השמיט הרמב"ם הך תוספתא דהביא הרא"ש דמקוה שהוה שאובין ואח"כ הוגלד דנעשה כשר. אע"ג דבעודן מים הוו שאובין. אך באמת לשיטת הרמב"ם הוה לדידי' הפי' דלהקוות מים ארבעים סאה מי גשמים ולא פסולין משום שאובין (ז) דכיון בעודן שלג לא פסול השתא דנתהוה מים ג"כ לא פסול. וזה מוכח ממילא ממים דהוו שאובין ונפלו כמלוא דינר מי פירות ואח"כ נפלו למקוה לא פסלוה משום דבעודן מים ומי פירות לא פסלוה גם השתא לא פסלו. ממילא מוכח דגם מים דהוו גליד ג"כ כשרין. וא"כ הא לא צריך לאשמעינן ומש"ה השמיטו. אך דמ"ש הש"ך (ח) דאפשר דגם הרא"ש ס"ל כן בודאי הרא"ש לא ס"ל כן. כיון דהוא פירש התוספתא כפשוטה דכשרין אפילו בלא מי גשמים אחרים. אם שאובין הוגלדו

והנה יכול להיות דאם נתהוה רק בעודן שלג ע"י כלי שאובין דאפשר דכשרה אח"כ דנתהוה מים. דכיון דמעולם לא הוו מי שאובין. אך כיון דע"כ צ"ל דזה החילוק בין כיון דבעוד דהוה שלג לא פסול או לא אפ"ל דזה הוה עיקר הדין מוכח מתוספתא. ובתוספתא לא מוכח רק דלאחר שנימוח נשאר הדין על דהוה מעיקרא בעודן שלג וכדלעיל (ט): סימן כח [טעה בדבר

מצוה

] (א) הנה מה שהקשה בספר שאגת אריה (א) על האחרונים (ב) דסברי תוך שמונה יצא חשוב מצוה א"כ אמאי אמרינן (ג) דאם מל של אחר השבת בשבת, דחייב דלא חשוב מצוה

וי"ל דהנה באמת הא אמרינן דעשה דוחה ל"ת גרידא. והוי הטעם דיש לפנינו דרך אחד שיעשה המצוה ועי"ז יהיה עובר עבירה. ודרך השני דלא יעבור עבירה ולא יעשה מצוה. וא"כ אי לאו העבירה הוי מצוה והוי עדיף טפי עשיית המצוה. ואפילו היכא אם הוי עשה ולא תעשה דלא דחי. עכ"פ יש דיעות בתוס' (ד) דעכ"פ הל"ת נדחה ואינו לוקה. והנה אם באמת ל"ת דחייבי כריתות לא נדחה, עכ"פ לא יהא ענשו חמור [כל] כך, כי לנגד זה יהא קיום מ"ע אם יעבור, ואם לא יעבור לא יקיים, והוי נגד זה [הל"ת] לא חמור כל כך, וזאת הוא בשאר מצות עשה, דעכ"פ אם לא יש עבירה בדבר יש בכאן המצוה מש"ה עי"ז יהא הל"ת לא חמור כ"כ, משא"כ בכאן דבלא"ה בלא עבירה הוי המצוה יותר כתקנה דימתין עד שמנה. וא"כ עדיין בלא"ה עבד המצוה שלא כתקונה דמל שלא בזמנו, וא"כ ע"י דעבר עוד עבירה אחת לא יהא קל הל"ת

(ב) והנה מה שהקשה עוד על דברי הש"ך שכתב דאם מל בתוך שמונה צריך להטיף, מהא דאיתא במנחות ואי ס"ד נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת, ה"נ אם נימא דמל תוך ח' יצא אמאי דחי שבת לימהליה מע"ש דאם כן בלא"ה אפילו אם נימול בתוך ח' לא יצא מ"מ הא מצי להמתין עד למחר, לא קשה דבכל יום עובר האב על מ"ע ומה זה דימתין עד למחר, עכ"פ השתא עובר על עשה, ובשאר קרבנות ליכא עשה על כל יום רק בקרבנות לאחר רגל אחד קודם שיקריב הוי בעשה

(ג) והנה מה שהקשה עוד מן ספק בהש"מ אמאי א ימול מקודם. אפשר לאחר זמן עדיף למול מתוך זמנו אע"ג דשניהן הם שלא בזמנו

והנה דעת הש"ך (ה) דכיון דפסק הרמ"א סימן רס"ב סעיף א' אם מל בלילה אינו יוצא ובסימן רס"ד סעיף א' דכותי שמל צריך להטיף. וא"כ ע"כ דשייך קצת מצוה דאם אמרינן דהוי כנכרת הערלה וא"כ גם בנמול בלילה או ע"י ע"ג. לא יהיה צריך להטיף כלל דם ברית

(ד) והנה על קושית הר"ש שהביא הרא"ש בשבת קל"ז ע"א מהא דקדים ומל של שבת בע"ש דלא ניתנה שבת לידחות אלמא דאין צריך להטיף כו' יעו"ש. י"ל דה"פ דבאמת איכא ג"כ איסורא דחותך מן המחובר כמו בצפורן והנה ע"ז לא שייך דמותר מכח ניתן לדחות מלאכה אחרת. וכמו דאמרינן (ו) אם שחט לשם אימורי ציבור חייב אע"ג דלא נקרבו [כיון שכבר נשחטו] אלא וודאי משום דזה הוי מלאכה אחרת והנה חיתוך מן המחובר הוי מלאכה אחרת מן המפרק. וא"כ שפיר לא ניתן לדחות

ועוד דבאמת הרמב"ם (ז) ס"ל מפרק בעינן שיעור [כגרוגרת] ולהטיף צריך מעט ולא הוי כשיעור וא"כ ל"ק קו' הר"ש שהביא הרא"ש

והנה גם על הרא"ש דמקשה. י"ל אם אמרינן משום חותך והוי מקלקל. רק על מנת לתקן חייב וא"כ התיקון הוי רק לאחר הפריעה והתיקון הא ניתן לדחות וכמ"ש הרא"ש לענין מוחק ע"מ לכתוב (ח)

(ה) והנה הש"ך מביא ראיה דתוך זמנו צריך להטיף דאי לא אמאי דחי שבת כמו דמקשה הש"ס גבי קצירת העומר. ובס' ש"א הנ"ל דחי ראייתו מכח לכתחלה יעו"ש. וי"ל דאיתא בש"ס וכן כתבו התוס' דהטעם משום דהוי שלש עשרה בריתות והגוף נכרת [והוי כריתות בריתות] אפי' שלא בזמנו וכן כתבו