שו"ת ר' משולם איגרא קלז

איסור תורה] רק בקצץ. וא"כ לא נעשה שליח אפי' על חצי והוי מותר מן התורה (י) וע"ז אמר משום דיתמי וכו' דהוי עכ"פ איסור מדרבנן ליתומים. מכח דבדרבנן הוי יד יתומים כיד הב"ד וא"כ כיון דאסור ליתומים מדרבנן הוי זכות שלהם בקרוב לשכר. והוי חצי הלוואה. דנעשה שליח. והוי ריבית מן התורה ומתורץ שפיר קושית התוס' הנ"ל

(ו) והנה כתב המל"מ בפ"ד מהלכות מלוה ולוה דאם לא קצץ בשעת מעשה ולא בא בתורת הלוואה וקצץ אח"כ דאסור ביתומים אע"ג דהוי רק ריבית דרבנן ואע"ג למאן דס"ל דכל איסור דרבנן שרי ביתומים מ"מ הך דמיחזי כריבית גמור לא שרי בזה איסור דרבנן. יעו"ש היטב. וא"כ בכאן גבי ב"ד ואפוטרופוס אע"ג דהוי רק מדרבנן ידם כיד היתומים. והוי רק איסור דרבנן מ"מ מיחזי כריבית גמור ולכ"ע אסור ביתומים אלו, וא"כ א"ש מ"ש לעיל אפילו למאן דס"ל דכל איסור דרבנן שרי. מ"מ ריבית זה דיד הב"ד או אפטרופוס דהוי רק כיד ב"ד שהם כיד היתומין לא שרי מדרבנן (כ) וא"כ הוי איסורא דאורייתא בחצי הלוואה וכמ"ש לעיל יעו"ש היטב: סימן כו

הנה י"ל קושית התוס' בנדה דף נ"ז ע"ב בד"ה אימור הרגשת שמש הוא. וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מי רגלים כדלעיל כו' ועי"ש. וי"ל משום דלכאורה קשה הא בקידושין דף ע"ט אמרינן קידשה אביה בדרך וקידשה היא עצמה כו' דלשמואל הוה ספק וחוששין לקידושי שניהם. ולרב הוה ודאי קידושי דידה משום הרי בוגרת לפניך. ולשמואל הוה עכ"פ ספק אלמא אפילו בלא תרי חזקה הוה עכ"פ ספק והנה בנדה ריש מכלתין מדמה הש"ס אשה להא דחביות ומקוה. והנה באמת מעת לעת הוה רק מדרבנן ולא לחולין. (א) וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בדף ב' ע"ב ד"ה השתא הוא דחזאי כו'. משום דביום זה עשויה להשתנות יעו"ש. והנה ר"ת כ' (ב) דאם אמרינן דחייבין קרבן ולא מיקרי אנוס משום דהוה סמוך לווסתה אלמא דווסתות דאורייתא. ע"ש היטב. וא"כ קשה אמאי אם נמצא לאחר זמן הוה רק כמו טומאה מע"ל והוי רק מדרבנן (ג) אמאי לא הוה [גם הבעל] טמא מה"ת מכח הרי טמא לפניך. דהא בהאי יומא עשויה להשתנות. וכמו בקידושין וכן תהא האשה חייבת קרבן דלגבי דידה איכא ריעותא. וכמו במקוה [אמרינן העמד טמא על חזקתו] ולא מהני חזקה דטהרות. כיון דהספק נולד באדם (ד) אך באמת לבתר דמשני ואימור הרגשת שמש ל"ק דהא לא הוי השתא כלל טמא. דהא לא ארגשה השתא שעת השימוש והשתא כשמצאה דם הא לא הוי הרגשה ע"י שמש ולא ארגשה כלל. והנה הפירוש (ה) הוי לחד דעה. וכ"כ הפלתי. אע"ג דלא ארגשה משום דהיא סבורה דהוה שמש או עד מש"ה אמרה דלא ארגשה

או י"ל דה"פ, דהשימוש היה בסוף העונה ואח"כ כי הוה לאחר זמן הוה לבתר העונה. וא"כ כי אמרינן דאוקמי על החזקה דלא ראתה. וא"כ לבתר העונה שפיר הוה בחזקת טהרה. דהא לא עשויה להשתנות וא"כ כיון דהוה בחזקת שלא ראתה א"כ פשיטא דלא ראתה בשעת תשמיש, אך דקשה דכיון דהוה סוף הווסת בלא"ה טמאה דכיון דוסתות דאורייתא ולא בדקה ומצאה טהורה, ואם כן טמאה גם כן מה"ת

אך י"ל דכיון דלא ארגשה, דהא החזקה הוה דאורח בזמנו בא, והוה החזקה שיבא ובהרגשה כמו שראתה תמיד בהרגשה וכדין גבי ווסתות דגופא דהוה בה (ו) אך ע"כ גבי ווסת (ז) הוה הפי' אם ארגשה, ודלא כתה"ד דבהרגשה לחוד טמאה, וכמ"ש הש"י, רק בראתה אח"כ אזי אם ארגשה היא טמאה למפרע, וא"כ עכ"פ מוכרח דלא אמרינן הרגשת מי רגלים היא, דאל"כ קשה קושיא הנ"ל, ואם נימא דלא כשמואל דבעי הרגשה, אזי בלא"ה א"צ לחלק [כמ"ש התוס'] בין זמן רב לזמן מועט, וא"כ מתורץ שפיר קושית התוספות הנ"ל

והנה לפ"ז מתורץ קושית התוס' שם בד"ה הרואה כתם וכו', תימה אמאי לא פריך מכמה משניות בדיני כתמים כו', וי"ל כו' בשמעתין פריך מכתמים דבבשרו כו', מיהו ברייתא דג' ספיקות פריך מחלוקה כו' ע"ש

וי"ל משום דהנה אם אמרינן ארגשה ולאו אדעתה [לא קשה לשמואל כתירוץ הש"ס שם] אך מה"ת ניחוש כן דמשום הא להוי ספק, אך אם אמרינן מקור מקומו טמא (ח) וא"כ הוה עכ"פ אפי' לא ארגשה טמאה טומאת ערב, וא"כ נוקי אחזקת טומאה, דכיון דהוחזקה לטומאה, ושפיר חיישינן להרגשה, והא ראייה אם רוב ימים טמאין אמרינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה, וכתב התוס' (ט) הטעם דרגלים לדבר הואיל ורוב ימים טמאין, וא"כ מכ"ש היכא דאיכא חזקה דהוה רגלים לדבר, וכמו דאיתא במס' נזיר (י) דכיון דנזקק לטומאה הוה רגלים לדבר, והנה הדברים ק"ו דהא באמת אם לא בדקה ולא מצאה עצמה טמאה [היא טהורה] אע"ג דרוב ימים בטומאה הוו, וגבי זבה בעי לר"ע בדיקה כל שבעה [נדה דף ס"ח ע"ב] דאל"ה מוקמינן על חזקת טומאה, וא"כ פשיטא דאם אמרינן מקור מקומו טמא דאוקמי אחזקת טומאה ואמרינן דארגשה ולאו אדעתה, ושמואל ס"ל כתנא דסובר דל"א מקור מקומו טמא, (כ) וא"כ ליכא חזקה לטומאה ומש"ה לא חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה (ל) אך מהאשה שעשתה כו' מקשי שפיר, דכיון דשם הוה ספק אם הוה מן המקור או מן הצדדין ע"י הטלת מי רגלים, וכמו דאיתא שם כסוגיא, וא"כ לא שייך דהוה אוקמי החזקה כנ"ל כיון דלא הוה חזקת טומאה