שו"ת ר' משולם איגרא קלד

וכדאיתא בחו"מ סימן רנ"ג סעיף י"ג דכולן באחריות יע"ש והוי כמו משכון

אבל לרבא דס"ל חמשה מפקינן מניה אלמא דכולן בתורת ריבתא בא לידו לא מוכח מידי: ואפשר לומר דבאמת ס"ל דרבית קצוצה אין יוצאה בדיינים אך דלא קנה דמים כמ"ש לעיל מכח ממ"נ דלא מהני משיכה

ומהא דאמר רבא גבי קרקע דיהיב ליה חצר תריסר מפקינן מניה. י"ל משום דהנה מתבאר ביו"ד סימן קס"ד סעיף ד' הלוהו על שדהו ואמר ליה אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי בענין שאין המקח קיים כו' ושם בהג"ה אבל מה שאכל לאחר ג' שנים צריך להחזיר וכתב שם הש"ך משום שהיה סבור שנחלטה לו וכשנודע לו שלא קנאה מוציאה מידו דהוי מחילה בטעות עיי"ש. וא"כ ה"נ גבי קרקע הוי מחילה בטעות דהוי סבור דלא מצי לחזור משום דשכירות קרקע נקנה בכסף ובאמת הא הוי רבית קצוצה

ועי"ל דלא קשה משכירות קרקע דאמר רבא תריסר מפקינן מניה. משום דבאמת כיון דאגיר לו קרקע, בעד מה שמכבר חייב נתחייב לו שכירות מקודם. והנה הדין דבשכירות קרקע אם מחולקין בקציצה (ו) אם בא קודם שדר בו הוי קרקע בחזקת בעלים עומדת. דיכול [המשכיר] לומר לו איני רוצה שתדור בו את כל זמן דאינך רוצה ליתן לי כמו שהתניתי (ז) וה"נ בנ"ד יכול הלוה לומר איני רוצה שתדור בו [בחצר]. וכמו שהדין [ביו"ד] סימן קע"ב סעיף א' ברמ"א בסופו. דבמשכנתא הוי כאילו גבה קרקע, ואם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירות ברבית ואכלן אח"כ מנכין לו פירות שאכל אח"כ וכאן הוי כמו משכון וכמ"ש בחו"מ (ח) גבי מכר הכותי קרקע לישראל ונתן לו דמים ובא אחר והחזיק בה דהשני קוה משום דכותי אסתלק וישראל לא קנה אלא בשטר, מ"מ צריך המחזיק ליתן להראשון דמים, דבעד מעותיו של הקניין הוי כאילו משועבד [הקרקע] לישראל, (ט) ומש"ה בכאן שפיר יוצא בדיינים דהוי כאילו הלוה מוחזק בו, ולא קנה כלל המלוה [החצר]. ומתורץ קושית המהר"ם שיף על רבא, דבאמת ס"ל לרבא דרבית קצוצה אינו יוצאה בדיינים

וא"ל הא משיכה קניא מדרבנן אפילו במקח וא"כ [באיסורא נמי מהני] במכר, וי"ל משום דהנה כיון דמדאורייתא לא קנה והאיך יכול ליטול עפ"י תקנת חכמים כיון דמדאורייתא לא קנה, והוי איסורא ליטול, והאיך יכולין חכמים להקל באיסור דאורייתא: סימן כא שאלה

מעשה באחד שהלוה לחבירו מעות על צד היתר עיסקא כתיקון ר"מ, על שנה אחת, ולא פרע לו בזמנו, ונשאר אצלו, ולאחר השנה היה לו הפסד ובשנה הראשונה לא היה הפסד: תשובה

הנה נ"ל הדין דהא באמת [הט"ז חו"מ סימן ס"ט סע"א] מסופק, בנותן מעות בעיסקא, והתנה עמו בינו לבינו שלא יהא נאמן על ההפסד רק על פי עדות ועכשיו טען הלוה שהיה לו הפסד, ורוצה שיאמינו לו מכח מיגו דלהד"ם, ומלוה אומר שלא היה לו הפסד, אם המיגו הוי כמו עדים, וא"כ משמע שם, דעיקר הטעם [דלא מהני מיגו], דכל תנאי שבממון קיים עיי"ש בט"ז, ובהגהות חכ"צ, והנה ע"כ הוי הפי' בט"ז, דמנ"ל שהתנאי הוי שלא יהא נאמן במיגו אך הוי הפי' דתמיד יש לו מיגו כיון דהוי בינו לבינו כמ"ש בתומים

והנה באמת לא קשה מסימן ע"א סעיף א' בהג"ה דבנאמנות בלא עדים נאמן במיגו. אע"ג דתמיד יש לו מיגו דל"ד לדינו דהט"ז דנהי דכוונתו [בהתנאי] שלא יהא מועיל מיגו הא באמת אין נאמנות מועיל שלא להח"ס [שם סעיף ו'] וא"כ שפיר היכא דיש להלוה מיגו דלהד"ם מאי מהני מה דהתנה מ"מ הא יש לו מיגו דהוי הכחיש הכל וא"כ שפיר מוכח דאמר אמת. ומה הוי דהתנה. הא עכ"פ אמת [דפרע לו]. משא"כ בכאן אע"ג דהוא אמת [דהיה לו הפסד] מ"מ חייב לשלם דכך התחייב עצמו כל זמן שלא יברר יהא חייב

וא"כ בנ"ד. בשעת מעשה דהתנה לא ה"ל מיגו [דלא הוי בינו לבין עצמו] וא"כ לא מוכח דכוונתו הי' דלא יהא נאמן במיגו שפיר נאמן במיגו ולפ"ז בכאן דיש לו מיגו דהוי אמר גם על שנה הראשונה, או לא הרווחתי או פרעתי. וא"כ כיון דיש מיגו שפיר נאמן דהיה לו היזק בקרן בשנה השניה ומנכה לו שיעור ריוח משנה הראשונה מהקרן

אך באמת. סתם היתר הוי בעדות רב וש"ץ (א) וא"כ לא מועיל מיגו. דהא מיגו בודאי לא עדיף מסתם עדים. והוא לא רצה סתם עדים

אך באמת אם כתב סתם עפ"י היתר עיסקא [או] באותה העיר לא ידע הרב והש"ץ מעסק מו"מ וא"כ אין לומר דכוונתו על כך (ב) ועל עיר אחרת דהיינו רב וש"ץ מעיר אחרת הוי כמו מתנה בדבר בטל דהתנאי בטל דהא לא ידעינן באיזו עיר. וע"כ הוי הפי' דכיון על סתם עדים. וא"כ שפיר נאמן במיגו דהוי כמו עדים לנכות שיעור דמי הריוח מהקרן דנאמן דהוי עכ"פ כך וכך הפסד בקרן ע"י מיגו: סימן כב

הנה הט"ז ביו"ד (א) וז"ל אם העיסקא היא באופן שע"י שעוסק בחלק הפקדון יש לו ריוח בחלק המלוה שלו כי יכול לקנות כו'. מה שלא יטול לקנות בחלק המלוה לבד. הוי ש"ש אפילו בלא שכר עמלו עיי"ש. וי"ל דהוי ספיקא דדינא. דהנה באמת איתא בב"מ [דף צ"ו ע"א] שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה מהו. מי אמרינן זיל בתר שואל ומשאיל ואיכא. או דילמא זיל בתר פרות וכל חדא וחדא ליכא ממונא. והנה משמע בקידושין [דף ז' ע"ב] דאיבעיא. אי בתר נותן או בתר מקבל. וכמ"ש התוס' שם ד"ה שתי בנותיך לשני בני. דבתר נותן לאו דוקא. אבל