שו"ת ר' משולם איגרא קלג

אר"א דאמר אם קרב הראש כו' אמאי (לא נימא דיחוי) וי"ל דמה שתירץ המהר"מ א"ש על הך קושיא דנימא דנפל לאיסור ויהא רועה זה אינם סברא כמ"ש הוא עצמו דהא התוס' כתבו לשיטת ר"ת דיהא רועה ונימא כל דפריש מרובא פריש ותירצו דאין זה סברא דיהא שרי רועה ע"י כל דפריש וה"ה דזה אין סברא להתיר ע"י ביטול ברוב ולתלות דנפל איסור דהא מרובא פריש עדיף מביטול ברוב ע"י נפילה

והנה הרמב"ם תפס הא דאם הקריב הורצה בלא הך סברא דנבדור ונימא כל דפריש מרובא ובאמת הדין עמו דהא כיון דקרבו כולם ואיסורו הוי רק חדא. ולפ"ז א"ש מ"ש לעיל דלא מצי להקשות מסיפא לחוד ארבא דא"ל דטעמא משום דלא קאי סתמא לשמה יעו"ש

ועוד לפי מ"ש בספר כרתי ופלתי בשם אסיפת זקנים דהא דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי, רק ספק זה התורה התירה א"כ בכאן לא שייך לומר כיון דלא שייך גבי' ביטול כמ"ש לעיל בשם רש"י ז"ל דלא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש. אך באמת גבי טבעות נתבאר כן בתוס' דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ועי"ל הא דאמרינן אם פירש כל דפריש מרובא פריש היינו הטעם משום דאיסור לא נולד רק לאחר שפירש וא"כ כיון דלפי שיטת רש"י לענין זה לא בטיל וא"כ הוי האיסור נולד כבר במקומו דבשלמא היכא דניכר האיסור לא נולד הספק במקומו משא"כ כאן כיון דלא בטיל ע"ש בס' כרחי כיון דבכאן לא בטיל ברוב מדאורייתא אע"ג דלא ניכר האיסור. מ"מ הוי קבוע וזהו הטעם דפירש לפנינו אסור כיון דהספק נולד קודם שפירש

והנה לשיטת ר"ת שם דס"ל בתוס' זבחים דף ע' ע"ב שור שלא נגמר דינו שנתערב בנג"ד אסור בהנאה ואין סוקלין משום כמיתת הבעלים כו' קשה הא הוי יאוש דכיון דנתערב בשורים אחרים שנגמר דינם ואסור בהנאה וא"כ הוי כמו הפקר, וא"כ ממ"נ אם ס"ל דשור של הפקר חייב (פ) מה הוי טעמא דר"ת דאין גומרין כו' משום כמיתת הבעלים כו' ת"ל דהא לא הוי ליה בעלים כלל. והנה באמת משמע שם מאן דמחייב בהפקר יותר מסתבר היכא דהפקיר אחר שנקח ואלא דס"ל דהפקר פטור ל"ל לר"ת לטעמא דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ת"ל דבלא"ה הא הוי הפקר. ולשיטת ר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים א"ש דלא הוי הפקר. דכיון דהדין דאינו בסקילה וא"כ ראוי לחרישה ואין מפקיר דכיון דהאיסור הנאה אין מתחיל עד לאחר מיתה. אך א"כ לשיטת ר"ת קשה כי נתערב אינו נסקל וא"כ רשאי למכרו לעכו"ם על מנת להמית אותו מיד. רק דגזרינן כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב דלמא העכו"ם יחרוש בו ע"ש בד"ה רב אשי והוי רק מדרבנן. וא"כ באמת כי שחוט מתחיל האיסו' מקודם שנתערב ובטל כמו גבי יין של ענבים שזב בשבת כיון דלא ניכר וע"ש בש"ע א"ח סו' ק"ב גבי דשיל"מ: סימן כ

גרסינן בב"מ דף ס"א ע"ב אמר רבי אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינים כו' ור' יוחנן אמר אף רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים כו' רבא אמר מגופי' דקרא שמיע ליה כו' מלוה ברבית לא ניתן להישבון. והקשה בספר מהר"ם שי"ף דלקמן בדף ס"ה ע"א רבא אמר חמשה מפקינן מניה גלימא מפקינן מניה תריסר מפקינן מניה עיי"ש

וי"ל דהנה באמת מאביי דס"ל דהאי מאן דמסיק בחבריה ד' זוזי דרביתא ויהיב ליה להמלוה גלימא דשוי חמשא בארבעה כי מפקינן מניה ד' מפקינן רבא אמר ה' מפקינן מוכח הש"ס בתמורה (א) דס"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינים. וקשה מה מוכח מאביי דהנה התוס' כתבו בע"ז דף ע"ב ע"א בד"ה ומאי לא ניתן להשבון וא"ת למאי דפרישית לעיל דמשיכה קונה לכ"ע היכא דליכא זוזי כגון במציאה ומתנה ומאי מייתי ראיה מגזל למקח וממכר. וי"ל דס"ל דאי אינה קונה בעכו"ם במקח אף בגזל נמי לא תיקני דלא דמיא למציאה ומתנה דבהתירא אתי לידיה אבל בגזל דבאיסורא אתי לידיה לא קניא משיכה אי לא דקני במכר עיי"ש, וא"כ בכאן כיון דבאיסורא אתי לידיה שנותן הרבית שקוצץ לידיה, דהדין דאסור ליקח אפילו בדעת הלוה וכמ"ש הרא"ש בב"מ (ב) וא"כ לא קנה במשיכה, ובמעות הרבית שחייב לו נמי לא קנה, כיון דאם בא לב"ד לא מחייבינן ליה לכתחלה לא קנה במעות זה כמו דאיתא בב"ק דף ע' ע"ב כיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים מכירה נמי לאו מכירה הוא, יע"ש

והנה במל"מ (ג) כתב גבי תנאי דקנה ע"מ שלא ימכרנו לפלוני ועבר ומכר לאותו פלוני דהמקח השני בטל והמקח הראשון קיים, דהשני לא קנה ממ"נ דאי אמרת דהשני קנה אם כן הראשון לא קנה דביטל התנאי ואם כן לא יקנה השני ממ"נ, ואם כן באמת השני לא קנה והראשון שפיר קנה, ובנידון דרבא ואביי אם נימא דצריך לחזור הרבית מ"מ גוף המקח הגלימא קיים מדאורייתא, והדמים צריך ליתן לו מחדש, וא"כ ממ"נ לא קנה דמי הרבית דאי אמרת דקנה הדמים ג"כ וא"כ עביד איסורא שנטל רבית קצוצה ולא קנה הגלימא כו' ואפילו אם ירצה ליתן ולחזור הדמים [מחדש] מ"מ כיון דהדין הוא דרבית קצוצה אין יוצאה בדיינים ממילא לא קיים מ"ע ולא תיקן הלאו וכמ"ש הפ"י (ד) וא"כ כיון דלא קנה החפץ ממילא לא נטל רבית ולא עבר הלאו, והקציצה שעבר בשעת הקציצה הוי מקודם. וא"כ ממ"נ לא יקנה הדמים דאי אמרת דקנה הדמים לא קנה כלל גוף החפץ. וא"כ באמת אמרינן דנקנה גוף החפץ ולא הדמים ולא עבר הלאו

וי"ל דלאביי מוכח ומקשה הש"ס שפיר דהנה אביי הא אמר ארבעה מפקינן מניה חמשה לא מפקינן מניה. וא"כ חדא [זוזא] מיהו קנה בלא דמים [דהרבית] (ה) והברירה יהא ביד המלוה ליקח איזו שירצה כיון דלאו איסורא הוא דהא חדא זוזא לא אתי בתורת ריבתא

וא"כ נ"ל הדין באם שאחד מכר לחבירו אחד מחמשה חפצים ונתן הברירה ללוקח לברור. ואם נאנס אחד [מהן] משועבד לו חבירו לאחריות. וא"כ הוי אחד מהם קנוי לו [והשאר] כולם משכן לו לאחריות. באם שיאבד יטול מהאחרים. והברירה בידו לברור איזו שירצה וליקח לעצמו. וב"ח קנה משכון דהוי כמו מחילה. ומחילה אין צריך קניין. וא"כ שפיר קנה לכולם אפילו אם משיכה אינו קונס [הכא קנה] כיון דאין צריך קנין. רק נקנה במחילה