שו"ת ר' משולם איגרא קלב

בדשיל"מ וא"כ באמת בב"א אסור. וא"כ ל"ק ומתורץ קושית הפר"ח

והנה בדינא דרב בנפל לים אפילו אם פירש מקודם ידיעה ל"ש לומר כל דפריש מרובא פריש והיתרא נפל משום דבאמת לפי שיטת הרמב"ם. דכל הספיקות הוו רק מדרבנן אסור. וא"כ הספק הראשון מדרבנן אסור. וא"כ הספק השני הוי ספק דרבנן. אך דבאמת כיון דהספק בא מצד אחד שהוא דרבנן ה"נ הספק בא מצד אחד מכח ביטול הוי דרבנן. והנה י"ל דבאמת ממ"נ לא הוי ביטול ול"ש כל דפריש מרובא פריש דהא הוי קבוע. דוק ותשכח. וא"כ מכח ביטול הוי רק מדרבנן וביטול גופי' הוי מדרבנן והוי הכל מצד אחד ומש"ה ל"ש לומר כל דפריש מרובא פריש אפילו למ"ד דס"ל דפירש לפנינו מעצמו. אעפ"כ אמרינן גבי' כל דפריש מרובא פריש. והנה מש"ה צריך דוקא נפלו שנים דממ"נ הא הוי ס"ס ומהני כיון דקבוע חידוש וכמ"ש הש"ך אך בטבעת האחרונה ל"ש כן וא"כ אמאי תלינן משום ספק דנפילה והנה אם נשאר שני טבעות וא"כ מ"ה צריך דוקא נפלו שנים משא"כ גבי חביות דהוי היתר וא"כ ל"ש אין מבטלין מה שפסק הרמב"ם כרב ופסק ממתניתין ימותו כולם יש לומר דהנה לכאורה קשה לפי הטעם משום ס"ס ספק נפל האיסור וספק על כל חדא וחדא דלמא לא זה הוא. והנה א"ל דעכ"פ האחד מה שנשאר באחרונה יהא אסור. דע"ז לא שייך ס"ס דמה לי אם נפל אחד או נפלו שנים או יותר זאת לא הוי רק חדא ספיקא. ומה שכבר נקרב הוי כאילו נפל כיון דליתא בעולם וזאת אי אפשר דמה שנשאר יקריב כולן בבת אחת כיון דהוי ההיתר אך מכח ס"ס אסור לאדם אחד ליהנות בב"א. ולגבוה הוי כמו לאיש אחד בב"א. או דא"ל כהך דעה דס"ל דלאדם אחד אפילו בזאח"ז אסור וא"כ פשיטא דלגבוה צריך להשאיר אחת וא"כ מ"ה לא שייך לומר להתיר לגבוה עי"ז דנימא הך דנפל איסורא נפל. דהא באמת קודם שמתה לא קאי סתמא לשמה, וא"ל דסתמא קאי לשמה אם ימות אחד י"ל דעל כל חדא מספקינן דלמא ימות הך ועכשיו הא כולם אסורים. דבשלמא גבי בעלים לפסח שני (ל) שפיר שייך לומר דקאי סתמא לפסח משא"כ כאן דתליא במיתת [אחת מהן] ועכ"ז מספקינן דלמא ימות הך. וא"כ כיון דקודם מיתת חד לא קאי סתמא לשמה ועכשיו נמי לא שייך לומר דסתמא קאי לשמה כיון דכבר מת חדא. דז"א דהא צריך לשייר אחד ומי יודע איזה ישייר וא"כ לא הוי סתמא לשמה, וזה דמעיקרא סתמא לשמה קאי כבר נעקר קודם מיתה כיון דבשעת מעשה לא היה חזי דהא רבנן אמרו לא יקריב. אך באמת הא מקשה [הש"ס] ממשנה דקינין ארבא דסבר אם קרב לא מרצה ומשני דתנאי פליגי אי אמרינן דחוי בב"ח או לא ולפי הך טעמא [דאמרנו] אפילו למאן דלית ליה דחוי אסור וא"כ הקושיא ממס' קינין במקומה עומדת. י"ל דבאמת מדאורייתא שריא דבע"ח בטלין מדאורייתא והוי סתמא לשמה עומדת מה"ת רק רבנן אסרו וא"כ משום הכי מרצה דפרכינן (מ) וכיון דמדאורייתא הורצה איך מצו רבנן למיעבד כהא מילתא וליתי חולין בעזרה ומשני דרק לענין בשר דלא שרינן הבשר באכילה אבל בעלים הורצו ומ"ה גבי קינין א"צ להביא אחרת. אך רבא דאמר אי אקריב לא הורצה ע"כ ס"ל דגם לא נתכפרו וצריך להביא אחרת דהא באכילה בלא"ה אסור דהא בכאן נתערב האיסור. וא"ל דלאחר שחיטה יהא בטל. דהא הוא שחיט ובידים ביטל האיסור וקנסינן שוגג אטו מזיד. כמו שמבואר בי"ד (נ) א"נ כמו דמשני הש"ס ביבמות שם ושב וא"ת יש כח ביד חכמים. אבל אם כבר קרב הורצה וא"כ פריך הש"ס על רבא שפיר דרבא איירי אפילו בקרבן עולה אם כבר קרבה משא"כ לכתחלה בודאי אין רשאי להקריב ומאי פריך כאן רבא לרב ממתניתין. וי"ל דרבא לטעמיה דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ואם שחט קצת בודאי לא ישאיר זאת ושוב קאי סתמא לשמה ומש"ה פריך שפיר לרב משא"כ הרמב"ם דפסק ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף פסק שפיר להא דרב ולמתניתין ומתורץ הרמב"ם דבאמת הא לא הוי ספק ספיקא רק ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות אך [דשריא] הואיל דמדאורייתא ברובא בטיל אבל עכ"פ לא הוי מבורר לשמה דלענין זה לא שייך ביטול דדלמא לא זה עולת שמעון כלל והנה במס' ביצה דף ל"ח ע"ב גבי תחומין דאע"פ דאמרינן דבטל ברוב מ"מ אי אפשר דנימא דהוי כאילו [העירוב] הוא שלו יע"ש וא"כ גם בכאן כה"ג אפילו אם אפשר דבטל ברוב והוי נהפך האיסור כמו עולה מ"מ אי אפשר דנימא דהוה שלו ויהא יוצא ידי חובתו וא"כ לא הוי מבורר לשמה לענין שנוי בעלים וסתמא לא עומד לשמה דהא לא ידעין אם הך הוא דיהא שיור דהא צריך לשייר אחד ודלמא הך דנהוי שיור [דאיסורא הוא] וא"כ משום הכי פסול להקרבה כמ"ש רש"י ז"ל שם (ס) בד"ה אמר ליה אביי לרב ספרא אבל ממונא לא בטיל ברובא להיות קנויה לבעלים ממון המועט בשל מרובה כו'. וא"כ [גם] בכאן לענין שינוי בעלים לא הוי מבורר לשמה. ובכאן לא שייך לומר דנימא ברירה דהא באמת הוי האיסור מקודם

והנה בהך דקינין ל"ק אמאי הורצה דהא הרמב"ם לשיטתו דפסק דהיכא דלא התחזק אמרינן דספקא דאורייתא מותר מה"ת וא"כ תיכף שקרב הראשון הוי על השני לא התחזק כמו גבי שני חתיכות ואכל כלב לאחת והוי השני רק מדרבנן אסור וכיון דלא הוי רק מדרבנן א"כ בדיעבד מותר

והנה על התירוץ שמתרץ המהר"ם אייזינשטאט על קושיתו דמאי פריך ממתניתין על רב דילמא במתני' הטעם משום דחוי ותי' דא"כ יהא רועה עד שיסתאב ויהא שרי עכ"פ להדיוט. קשה דהא לחד טעמא הוי הפי' דמ"ה כי נפל תלינן משום דהוי ספק דרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל והא היכא דאתחזיק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא לחד דעה וא"כ הא בכאן קודם שנפדה אסור להדיוט ליהנות מקדשים קודם פדיון ואם לא תלינן דאיסורא נפל ממילא לא מהני פדיון דלא חל [קדושה] על דמים כיון דלא שויא מידי כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט כיון דאמרו רבנן דלא שויא מידי יע"ש ומש"ה לא חל הפדיון וא"כ שפיר מוקמינן בחזקת איסור

(ומה שהקשה מהר"מ אייזינשטאט דלמא הטעם במתניתין משום דבע"ח נידחין י"ל דכיון דלא מחוסר מעשה לא מיקרי דחוי ועוד כמ"ש הב"ז דשרי לעשות כן לכתחלה להמית יע"ש או י"ל דהא באמת רב ס"ל ביומא (ע) ב"ח אינן נידחין וא"כ כיון דצריך לאוקמי מתניתין דלא כוותיה ואעפ"כ תיקשי מסיפא גבי קרב ראשו של אחד מהם מרבנן. דשם הרי הן שחוטין דהנה המהר"ם הנ"ל הקשה עוד [דה"ל] למפרך בל"ז