שו"ת ר' משולם איגרא קכט

אידחי אך א"כ קשה מה חזית. וא"ל כמ"ש לעיל דהא כל כמה דלא ידענא לא בטיל. אך א"ל כל כמה דלא ידענא ל"ש חזקת איסור. דלא הוי חזקה דלא נתבררה שעתה. ושפיר הוי חזקת היתר ומש"ה שרי דאוקמינן על חזקת היתר

כללא דמלתא. דבאמת אם אמרינן דשם גבי איברים הוו כמו שני בני אדם לא הוי קשה כלל מה חזית. דשפיר מותר מכח ס"ס אפילו בלא נודעו מקודם (ר) אך דקשה אם נשאר חד א"כ לא שייך ס"ס. וגם לא הוי ספיקא דרבנן כיון דאינו בטל. וא"כ ע"כ הא דקאמרי רבנן אפילו לא נשאר דק אחד פי' זוג אחד. וא"כ גם בר"א ע"כ זוג אחד כמ"ש המפורשים. דמסתמא הפי' אחד שוה בר"א ורבנן יעו"ש. וא"כ ליכא למימר כמ"ש לעיל דהטעם דבעינן תרתי משום דבעינן לדון שלא ירד הא לא ידע [ולא היו דנין עליו] משא"כ לרב

והנה כיון דאמרינן דמכח קושיא דגזרינן שוגג אטו מזיד. ע"כ צ"ל דלא ידע (ש) ואם כן כיון דאיירי עכ"פ הכהן לא ידע א"כ קשה למה לי תרתי וא"ל כמ"ש לעיל כי היכי דל"ש לומר דלאחר שיעלה שוב לא ירד עכ"פ. וא"כ כיון דכבר אמרינן דבטל חד בחד. א"כ תו א"א לאסור אח"כ דהא השתא איירי דהכהן לא ידע. וא"כ ע"כ צ"ל דהפי' הוי משום דלא מינכר. וא"כ קשה הא בעינן דנפלו ארבע ורב אמר אחד. ואחד יכילנא לומר זוג אחד אבל לא ארבעה. ואו י"ל דבאמת צ"ל דאיירי דלא ידענא כלל מנפילה. וא"כ כיון דלא ידענא מנפילה לא שייך דבטיל ברובא. וא"כ ע"כ צ"ל דהפי' דוקא דהוי ספק דרבנן או דצ"ל דהוי כיון דשנים קרבין וא"כ פריך שפיר. משא"כ למ"ד דס"ל (ת) דר"א ס"ל לא גזרינן גזירה במקדש

והנה לפמ"ש המ"י דהפי' דלמ"ד דמוקי דפליגו בגזרינן גזירה במקדש. וא"כ קנסינן שוגג אטו מזיד. וא"כ ע"כ צ"ל דהכהן לא ידע. ועדיין לא נודע מהספק. וא"כ תו ליכא למימר דמש"ה בעינן תרתי כי היכי דיהא בטיל ברובא דהא בהך נפילה לא בטיל כלל. וכן א"ל הטעם מכח דהדין אם עלה לא ירד. דהא לא ידע והך גזירה שמא יקח מן הקבוע בודאי גזרינן במקדש וע"ש. אכן לפי פסק הרמב"ם דפסק כמ"ד דס"ל אליבא דר"א דאין גזרינן גזירה במקדש. וא"כ הכהן ידע מקודם א"ש. משא"כ אם נימא דהכהן לא ידע וא"כ ע"כ דלא הוי כבא לשאול עליו ועל חבירו ואעפ"כ צריך להקריב שנים מכח דלא מינכרא נפילה וא"כ הוי צריך ארבעה. והרמב"ם לפי פסק הלכה א"ש. דפסק דבתרומה א"צ להפיל שנים משום דבתרומה לא שייך קושית הט"ז דמה חזית דאוסרה לזה וכו'. והנה המ"י כ' דמ"ה פסק דתערובות השני אסור אפילו נפלו מנה למקום השלישי, משום או דאיסורא ברובא איתא או משום כיון דרבנן אמרו דהוי חשוב ולא בטלה שויא כודאי אבל עכ"פ הך סברא דחידוש אפילו הוי דאורייתא א"ש. אך גבי רימונים מש"ה אסורין דהוי ראוי דאם יפרר וע"ש: שער יא

והנה באמת לכאורה קשה לפמ"ש המפורשים דמחזקינן מאיסור לאיסור, א"כ שפיר קשה מה מקשה ממתניתין על רב דהא במתניתין הטעם משום דהוו כולן דאסירי דממ"נ אם ישחוט יהא דיחוי וכן לענין לפדות הוי אסור מכח כיון דאסור לאכלו תו אינו ראוי לכלום ולא חל פדיון. וא"כ לפ"ז הוו כולן אסורין ול"ש חזקת היתר. והנה עי"ל דאם אמרינן דכיון דשני הספיקות אינן באין כאחת וא"כ מוקמינן אחזקת איסור והוי איקבע איסורא, וא"ל דאיקבע התירא נמי קשה הא כל כמה דלא נשחט לא הוי כלל חזקת היתר דהוי אסור מכח אמ"ה ול"ק מכח דהוי דיחוי כיון דהשתא מפלפל אם אסרינן עכשיו [לשחוט לגבו'] וא"כ לא שייך דיחוי וגם אין פודין וכמ"ש לעיל. וא"כ א"ש מ"ש לעיל (א) ליישב הצריכותא מכח זה וע"ש

והנה מכח ספק אחד בגופו וספק בתערובות לכאורה קשה דהא נגד ספק אחד דלמא לא זו היא הוי איקבע איסורא. וא"כ לא נשאר רק ספק אחד, אך א"כ לא הוי חזקה דמבוררת דהא עכ"פ איקבע איסורא לא עדיף מחזקה גופא דבעינן הובררה בשעתה אך אם אמרינן דחדא עכ"פ הוי אסור וא"כ הוי שפיר הוברר

ולפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם דפסק דבעינן גבי רימונים של ערלה וכלאי הכרם תלתא תערובות וגבי כוסות של ע"ז סגי בשני תערובות. וי"ל משום דבאמת לפי קושית הט"ז דהא הוי כמו בא לישאל עליו ועל חבירו דהא צריך להזכיר ושם לכאורה י"ל משום דבלא"ה ספק דהוי נפל ודמיא להא דאמרינן בכתובות (ב) וע"ש גבי שבויה. דכה"ג אפילו בא לישאל בב"א לא גרע כלום וא"כ בכאן משו"ה שני תערובות אסור. משום דבכאן שפיר קשה קושית הט"ז. אך באמת בלא"ה לא שרי דהא אפילו הוי נפל הוי כמו חזקת איסור ולא נודע שני הספיקות בב"א. א"כ דמיא להא דכתב המל"מ דכיון דבלא"ה הוי אסור שפיר תלינן וע"ש בהלכות מקוואות בפ"ט ה"ז. אך דבאמת כל חד באפי נפשיה שרי מכח כל דפריש. רק דבאחרונה אסור ואם כן לא שייך אין מבטלין דכיון דכל חד באפי נפשיה שרי וא"כ רשאי לפררן ושפיר הוי בטיל. ומש"ה אין תולין, משא"כ בע"ג כיון דבלא"ה הוי התערובות ראשון אסור שפיר תולין

ואו י"ל אם הוי אחד אסור הוי חזקה מבוררת. וא"כ כיון דעכ"פ אחד אסור [והוי חזקה כו'] וא"כ בלא"ה יהא אסור אפילו אם תלינן. רק אם שנים נפלו וכמ"ש לעיל. וא"כ לא שייך מה חזית דבלא"ה התערובות הראשון אסור (ג) משא"כ לענין רימונים ל"ש זאת דהוי חזקה מבוררת. דכיון דאם אחד שרי רשאי לפררן. וא"כ לא הוי כלל חזקת איסור

או יש לחלק עפ"י הך סברא דגבי הנאה רשאי למכרו חוץ מדמי איסור הנאה. וא"כ שפיר הוי הובררה החזקה להיתר. משא"כ לענין אכילה

והנה לפמ"ש החילוק בין איסור אכילה לענין איסור הנאה. וא"כ לכאורה בדבר דשייך ביטול וא"כ לענין איסור ביטול לא הוי עדיף מאיסור הנאה. דהא באמת בטיל אך דאיסור הוי מה דעשה בזה