שו"ת ר' משולם איגרא קכה

איתא, דכיון דנפל שנים, אך ל"ש לומר דבטיל האחרון ברובא והא בלא"ה בלא נפלו תרתי הוי ס"ס כיון דניכר וא"כ לא בטיל ברובא ומש"ה צריך שיפלו דוקא שנים, כי היכי דניהוי רובא, וא"כ קשה מה מקשה ממתניתין על רב דא"ש במתניתין דלענין הדיוט דכיון דמדרבנן אין פודין תו לא שויא מידי, וא"כ הוי אסור מדאורייתא לפדות דלא חל פדיון כיון דלא שויא מידי וא"כ אימת יהא בטל לאחר נפילה ואחר נפילה תו ל"ש רובא, אך אם אמרינן כסברת הבה"ז דרשאי להמית לכתחלה א"ש. ולענין דאסור לאכלן ביחד מ"מ כיון דדוקא לאכול ביחד הוי אסור. וא"כ תו לא ניכר האיסור ושפיר בטל וכמ"ש בשם העט"ז בי"ד לענין כלאים

והנה [לפ"ז] י"ל שיטת הרמב"ם דקשה לפמ"ש הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס כלל י"ט החילוק בין ספק דבא מצד אחר דאם הספק אם נפל כלל יע"ש. וא"כ קשה כאן תו ליכא למימר מכח נפל דהא הוי הספק מצד אחר. אך התירוץ של מ"י א"ש, אך י"ל הפי' דבשלמא אם התערובות הוי אחר שנולד הספק וא"כ דכבר אסרינן מספק תו לא שייך לומר מכח [ספק] דרבנן שנולד אח"כ, משא"כ אם קודם התערובות בא הספק, וא"כ בכאן דאמרינן איסורא ברובא איתא אך מכח ס"ס, וא"כ הך ספק דלמא נפלה שפיר קשה דכיון דאת אסרת מספק ואמרת דיש בכאן איסור אחד דלא נפל דהא אסור לאכלו עכ"פ בב"א. נמצא דמחזקינן דיש כאן איסור דאודות הביטול אסור לאכלן כולן בב"א. ועוד דלחד דעה עכ"פ אדם אחד אסור לאכלן כולן. ונמצא לא מהני ספק וגם ס"ס אך [י"ל דהא] אפילו הוי מדאורייתא עכ"פ שרי מכח ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, וא"ל דהא לא מהני ס"ס כזו דמהני שפיר מטעם דקבוע חידוש. וא"כ מה שנוטל והוי רק מתורת קבוע מהני ס"ס וכמו דאיתא בפלתי דקבוע היכא דחידוש מהני ס"ס יע"ש מראייה דחולין, אך קשה נגזור אטו מה דאיתא באחרונ' אך מה דאיתא באחרונ' נמי שרי מכח דהא כיון דליכא נ"מ ממילא אמרי כל דפריש מרובא פריש וא"כ הוי כמו דאליהו בא ומעיד דזה לא הוי מן הרוב וא"כ עכ"פ שרי דהא לא שייך דאסור לאכלו בב"א, ועוד דאיסורא ברובא איתא, אך דל"ש ביטול להאחרון מש"ה בעינן דיפלו שנים. אך לענין רעייה לא שייך ביטול במה דנפל, אך דעיקר קושית המקשה על רב קאי דע"כ איירי דהקריב קודם ידיעה, וא"כ קשה למה [אסור אם הקריב] תרתי. א"ו דהטעם דאינו ניכר וא"כ שפיר מקשה, ומתורץ הרמב"ם

ולפ"ז מתורץ גבי תרומה דל"ש דאסור לאכלו בב"א. דהא בלא"ה צריך להפריש אחד מהן. ולפ"ז מתורץ דגבי רימונים לענין זה עכ"פ דיהא רשאי לפרר ל"ש דהוי ספק מצד אחר. דהא ממ"נ בלא ביטול מה עבירה יש דאתה רוצה לפרר

והנה להך קושיא דהוי דיחוי משני הבה"ז דהפי' דבידו להמית א' בידים, (מ) ולכאורה דאפי' למ"ד בע"ח אינם נדחין נמי קשה. לפמ"ש המ"י דהוי בחזקת איסור ומשני דהוי נמי חזקת היתר. וא"כ בכאן ל"ש חזקת היתר דהא הדין דאסור לשחוט. דאם ישחוט יהא נדחה ויהא אסור אפילו אם הוי היתר, וא"ל דהא ראוי להפיל דממית דהא באמת אח"כ [לאחר שישחוט] תו לא מהני נפילה וכמ"ש הש"ך (נ) דאם נפל למקום אחר תו לא מהני אח"כ נפילה לים דהוי כמו שני תערובות עיי"ש. ה"נ בכאן. אך י"ל דהנה נ"ל (ס) דג' ספיקות מהני בחזקת איסור לענין איסור דאורייתא, וה"נ לענין איסור דרבנן מהני שני ספיקות דהא הספק הראשון הוי אסור מכח חזקה. והנה לפמ"ש התוס' בחולין דף י"א ע"א דחזקה הבאה מכח רובא לא מהני. ומכ"ש חזקה מכח חזקה לא מהני. וא"כ האיך שייך לומר דאוקמי אחזקה. דהא לפמ"ש התוס' (ע) דלא אמרינן חזקה כיון דאח"כ נשחט וע"ש וא"כ מה נימא דאוקמי אחזקה דהוי אסור מקודם נפילה דהא השתא באמת נפלה וא"כ מה דהוי איקבע איסורא לא עדיף מחזקה גמורה דלא חשיב חזקה כיון דאתיא מכח חזקה. אך לרב דס"ל דאמרינן חזקה גס בכה"ג דס"ל אין חוששין לספק דרוסה פריך שפיר

כללא דמלתא דבאמת אם אמרינן דמכח חזקה אמרינן דלא נפל וא"כ לא שייך נקבע האיסור אך דא"ל דאוקמינן דהוי מקודם אסור. אך דאיסור מכח דיהא נדחה ל"ש בכאן דהא השתא אם אמרינן דלא זה, הוא לא הוי נדחה דוק ותשכח. וא"כ שפיר תליא בהך סברא דפליג התוס' שם ביבמות וא"כ דוקא לרב דמכשיר בספק דרוסה פריך שפיר. ומתורץ הרמב"ם

וי"ל קושית הפלתי דהקשה דהא איתא בשו"ע יו"ד סי' ק"י דעכ"פ אסור לאכלן כולן בב"א וא"כ דלמא הפי' במתניתין דגזרינן דלמא יבואו עשרה כהנים בב"א וי"ל משום דהנה באמת מדרבנן סגי חד ספיקא (פ) אך באמת הא ע"כ לפי דברי הש"ך (צ) איירי דלא נטלו ביד דאל"כ ל"ש למתלי ביה דהוי כמו שני תערובות וא"כ לא הוי כלל ספק. (ק) אך באמת הוי ספק דכל חד דלמא לא זו היא אך דהוי איקבע איסורא אך דעכ"פ לא עדיף מחזקה גמורה. והנה חזקה דאתי מכח רובא לא הוי חזקה וכאן הוי איקבע רק מכח רוב. (ר) וא"כ במתניתין דאפילו ימות במקומו שרי ורשאי אפילו להמית לכתחלה א"כ באמת סגי בנפילה לחודא (ש) כיון דאמרינן ספק דרבנן לקולא אפילו במה דהוי כבר נאסר ומוכרח הוא כן דאל"כ קשה לשיטת התוס' גבי שם אונם חד הוא דהא באמת קיי"ל כן כל היכא דהוי ספיקא משום שם אחד קרי הכל חד ספיקא. א"כ מה אמר הש"ס אפילו לא נשאר רק אחד דהיינו זוג אחד וא"כ אם קרבו כולן ולא נודע רק לאחר שנשאר זוג אחד בודאי לא הוי ס"ס רק דעיקר ההיתר דבאמת הוי היתר כ"ז דנשאר ארבעה או תלתא. וא"כ ל"ש אפילו כו' א"ו דהפי' כמ"ש (ת) וא"כ א"ש דהא שם הקריב הוא בעצמו ול"ש כל דפריש. או דהקריב רובא בב"א [וא"ש לשון אפילו] וא"כ פריך שפיר ול"ק קו' הפלתי דבאמת הטעם דאמרינן גבי ספיקא דרבנן לקולא אפילו אם כפר נאסר אמרינן בודאי נפל לא כתירוץ הש"ך יע"ש

והנה בזה דתלינן קשה נימא איסורא ברובא איתא וע"ז נוכל לומר דמש"ה שרי ממ"נ ליקח עד שישאר שנים ועל כל אחת אמרינן ג"כ איסורא נשאר ברובא אך על שנים הנשארים ע"ז צריך שיפלו שנים ומש"ה לא שייך לומר דאיסורא ברובא איתא דהא הוי ג"כ שנים א"כ דיהא מותרים כולם תו רשאי ליקח אפילו רובא בב"א דתלינן מכח ס"ס דלמא לא זה וא"ל מה חזית דז"א דהא בלא"ה מותר ליטול כל אחת וא"כ לא שייך דאסור לאחד ממ"נ משא"כ לענין תרומה א"צ שנים דבאמת עד שנים שרי