שו"ת ר' משולם איגרא קכב

ולפ"ז מתורץ הגירסא ישנה דהנה על הך קושיא דבנפילה הוי ספק דרבנן דהא מן התורה בטל ברובא. תירצו הפוסקים משום דע"י גילגול בא מדרבנן. וי"ל משום דבאמת מן התורה אינה בטלה דהא אפשר להכיר ע"י נכבשינהו דניידי וא"כ הוי כמו ניכר האיסור וא"כ אינה בטלה מן התורה רק דגזרינן שמא יקח משנים הנותרים והוי ספק איסור מן התורה. אך באמת לפמ"ש התוס' בפסחים דף ט' ע"ב דכיון דראינו דנטל ממקום הקבוע ל"ש לומר כל דפריש מרובא פריש רק (דקו' הש"ס וניכבשינהו) הואיל ואינו ניכר עיי"ש וכתבו בו קצת המפרשים דהוי הטעם הואיל דבטל ברובא מן התורה לא הוי קבוע וכן כתב בספר הפלתי יע"ש היטב וא"כ לכאורה לפי הסברא הנ"ל צריך ג"כ לומר רק מכת ביטול דאל"כ לא מהני ניכבשינהו. וא"כ שפיר לא שייך הך סברא דמן התורה לא בטלה. אך הנה הדין היכא דאין נ"מ לא הוי קבוע כיון דאין קבוע להיות נקבע האיסור בפ"ע וא"כ אם ליכא נ"מ באמת הא בלא ביטול נמי לא שייך דנקבע האיסור (ובכאן ליכא נ"מ) דהא כל חדא וחדא הוי שרי מכת ס"ס וס"ס הוי הדין אפילו אם יש נגד ספק אחד רוב מיקרי ג"כ ס"ס כן כתב בספר הפ"י דבספק אחד הוי מחצה על מחצה ובספק שני הוי רובא וא"כ לא הוי נקבע איסורא בכאן (דנהי) דאם שרי אך מכת ס"ס אזי אסורה כולה לאדם אחד ולמזבח הוי הכל כמו לאדם אחד (אך) עכ"פ לא נקבע דכיון דבאמת כל חדא וחדא בפ"ע שרי רק כולם ביחד ולא נקבע על כל אחד בפ"ע האיסור דהא באמת שרי כל חד וחד בפ"ע רק כולם ביחד אסור: אך אם אמרינן דהא בכאן באמת לא מהני ס"ס דכבר איתחזיק איסור נגד שני ספיקות או עכ"פ נגד ספק אחד הוי חזקה. וא"כ שפיר נתבטל דל"ש תירוץ הנ"ל דמן התורה לא בטל דאפשר דניכבשינהו. ומ"ה אם הוי אמרינן דעמדה אין צריך מעל"ע אלמא דעיקר החשש דילמא לא תעמוד והוי בחזקת נבילה כמו מסוכנת והוי בחזקת איסור דנתרסקו איברים. ומ"ה אמר דצריך מעל"ע ועמדה לא מהני ומעולם לא הוו בחזקת שלא תעמוד ומתורץ שפיר הגירסא הישנה ומתורץ הכל

והנה מתורץ ג"כ הרמב"ם משום דלכאורה קשה מאי פריך על רב דהא הוי הטעם דרב מכח ספיקא דרבנן דמדאורייתא ברובא בטל ובכאן לא בטל ברובא משום דאפשר דניכבשינהו וא"כ גזרינן שמא יקח שנים הנותרים וא"כ לא הוי ספיקא דרבנן. אך דעיקר הקו' כמ"ש לעיל דכיון דיש אחד דמת והוי בטל ברובא. אך זה הא הוי איסור מכת נבילה אך אם אמרינן איסורין מבטלין זא"ז שפיר קשה לרב. ובזה מיושב הרמב"ם דפסק כמתניתין ופסק כרב משום דהנה באמת לפי זה הקושיא (על רב לא הוי אלא אם ס"ל איסורין מבטלין כו' הא) דילמא ס"ל לרב דאיסורין אין מבטלין זא"ז וא"כ לא הוי ספק דרבנן. אך י"ל ע"כ הוי הטעם דרב משום ס"ס ולא משום ספק דרבנן משום דלעיל מקשה הש"ס והרי שחוטין דלכ"ע נידחין ואפ"ה אמר אם קרב כו' ומשני תנן המצרי הוא דס"ל אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג כו'. והנה איתא קו' בספר אחד דמאי מקשה הש"ס דליהוי דיחוי דילמא לא ידעו קודם ההקרבה וי"ל משום דהנה איתא פלוגתא בסימן ק"ט בין הב"ח והש"ך עיי"ש ס"ק י"ב דהש"ך ס"ל דקודם ידיעה נ"ש ביטול וא"כ קשה אמאי קתני אפילו קרבו כולן חוץ מאחד אסור. אדרבא זה אפילו לר"א אסור משום דהא כיון דלא ידעו לא בטל והנה הטור כתב בשם ר"י בסימן ק"י דדוקא נפלה אבל הפילה לא דקנסינן שוגג אטו מזיד וקשה מסיפא דר"א אמר אם קרב כו' והוי הפילה וע"כ צ"ל דאיירי קודם שנודע (דהפילה ג"כ מהני כמו שכתב הרא"ש הביאו הטור) וא"כ קשה אם טעמא דר"א דוקא משום ספיקא דרבנן מאי קאמר אפילו קרב חוץ מזוג אחד. א"ו דהוי הטעם משום ס"ס. וע"כ לרבנן הוי הטעם משום דיחוי דהא רבנן פליגי אפילו אם נשתייר כמה משא"כ לפסק הלכה דפסקינן כמאן דלא פסק דקנסינן שוגג אטו מזיד וכמ"ש הפלתי יע"ש היטב בסימן צ"ט. ומתורץ הכל. דהנה באמת לכאורה י"ל דבאמת ס"ל לתנא דמתניתין או דאזלינן בתר מבטל ועולין אין מבטלין או דמין במינו לא בטל וכן הקשה הפלתי. אך לרב דס"ל (ביומא דף ס"ד ע"א) דבע"ח אינם נידחין ומום בם דמן התורה עכ"פ בטל פריך שפיר משא"כ לפסק הלכה אפ"ל דבאמת רבנן מודו דאמרינן (תולין) משום ספיקא דרבנן לקולא. אך דס"ל דשם במתניתין מן התורה לא בטלה ולר"א הוי הטעם מכת ס"ס ורבנן פליגי בהא דס"ס דמ"ה אסרו דכיון דטעמא דס"ס שרי משום דתו לא הוי ספיקא מן התורה משא"כ במתניתין ג"כ מן התורה לא שרי בספק אחד מכמה טעמים כנ"ל אך לרב (דס"ל ביומא דבטל מן התורה כנ"ל) ע"כ או דרבנן ס"ל דאפילו ספיקא דרבנן לא אמרינן תולין או דרבנן פליגי מטעם ב"ת נידחין (וממ"נ קשה לרב) וא"כ (לפסק הלכה) הוי לא פליג שום תנא על ר"א וא"כ בלא ספיקא דרבנן נמי שרי מכח ס"ס ומתורץ שפיר הרמב"ם ז"ל

והנה י"ל עוד ליישב קושית הטור על הסמ"ג הואיל דפסק כר"ת דס"ל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות מהני א"כ קשה אמאי לא יהא מותר מכח ס"ס, וצ"ל כמ"ש לעיל משום דהוי מתעסק ולא מהני ס"ס, א"כ קשה הא מדאורייתא מותר דבטל ברובא וא"כ הוי ספק מדרבנן. וספק דרבנן וס"ס הוי הכל חדא, דלר"ת נמי מועיל. דכיון דלא אמרינן כיון דכבר אסרת. וכמו דמשמע מתשובת מהר"י בן לב שכתבתי לעיל וע"ש, וצ"ל דבתר מבטל אזלינן. ור"י [ס"ל] דמין במינו לא בטל, וא"כ קשה אמאי לא מוקי כר"א דלא מוקי כיחידאי הא השתא נמי מוקי כיחידאי כר"י. אלא ע"כ צ"ל כפי שיטת ר"ת דבאמת לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע. דכיון דהוי רק מדרבנן אם יקח מן הקבוע. רק דבקדשים הוי הטעם דאזלינן בתר מבטל והוי מין במינו ומדאורייתא לא בטיל אעפ"כ אמרינן גביה כל דפריש מרובא פריש ודלא כשיטת התוס' בפסחים (י) וכמ"ש לעיל אך בחולין לא גזרינן דהוי כעין גזירה לגזירה, והא דלא אמרינן ירעו משום דשני תקנות לא עבדינן דיהא רועה והדר משתרי מטעם כל דפריש. וא"כ שפיר מוכח מאן דס"ל כר"ת גבי ספק צ"ל נמי אידך ר"ת דבחולין לא גזרינן

או די"ל דבאמת התוס' כתבו (כ) דביבש מין במינו בטיל [אפילו לר"י] ונ"ל הטעם דכיון דלא נודע לא הוי קבוע דכיון דאינו ניכר ואמרינן כל דנטל מרובא נטל, ואם כן ל"ש ביטול ברוב [גם ביבש] כיון דבאמת אינו בטיל מב"מ רק דמותר משום דתולין, וא"כ כוי כמו דלא מועיל ס"ס אם הוי טריפה כיון דהוי חולין והוי מתעסק א"כ לא מועיל ג"כ רוב וא"כ ה"פ דשמא יקח מן הקבוע, ר"ל ממה שנשתייר באחרונה דזאת הוי ממ"נ איסור דאורייתא. ומעיקרא הוי הפי' דהא יהא נשאר [הא] דבאחרונה ויש לו במה לתלות ול"ש דממ"נ בודאי יאכל איסור וכמ"ש המל"מ דאפילו באו