שו"ת ר' משולם איגרא קטז

הטעם דמצרכינן דיפלו שנים. הוא זה. דהא הט"ז כ' דהוי כמו בא לישאל עליו ועל חבירו אך דחכמים מתירין זה. והנה הפלתי כ' ליישב גבי שני קדירות דלא אמרינן בשני בני אדם דמותר. כיון דאתה צריך להזכיר של חבירו והוי כמו בא לישאל עליו ועל חבירו. וזה הטעם גבי עיר שכבשוה כו' אך בכאן באמת קשה כיון דאיירי בלא נודע וא"כ אמאי תלינן דאיסורא נפל נימא דכל דפריש מרובא פריש. אך באמת דזה שבא לאכול מותר דעל כל חדא אמרינן דלא זה הוא. וא"ל דהוי כמו בא לישאל עליו ועל חבירו דהא בכאן א"צ להזכיר של חבירו, דהא ממ"נ אם לא הוי רק חדא דהיתרא וחדא דאיסורא ול"ש כל דפריש והוי מותר מכח נפלה, וא"כ כיון דא"צ להזכיר של חבירו שפיר תלינן. אך א"כ ממ"נ דאם יאמר דליכא רק חדא וא"כ לא הוי רובא ולא הוי תנינן בנפל. אך אם נפלה [דהיינו דכבר] נקרב שנים שפיר שרי וא"כ הוי רובא (ח) אך לפי שיטת הש"ך דהיכא דלא נודע לא בטיל, (ט) וא"כ שפיר קשה הא צ"ל דנשאל על שלשה מהנשארים וי"ל דהנה המל"מ כ' דהיכא דיש עוד ספק אפילו נשאל עניו ועל חבירו והנה אם לא הוי נשאר רק שנים והוי שפיר מותר דהא הוי ס"ס ויכול לתלות דכיון דהוי עוד ספק השקול דלמא נפלה דכיון דלא הוי נשאר רובא לומר כל דפריש אך עכשיו דבאמת נשאר יותר ולא הוי ספק וא"כ שפיר יכול לתלות בחבירו והוי ספיקא דרבנן דבטל ברוב דנין דיש עוד אך ע"ז מקשה שפיר וחכ"א ר"ל דע"כ אתה צ"ל דלא ס"ל חד בחד ונפל אחד מהם מותר. וא"צ [לביטול] דאל"כ למה לו ליקרב שנים. וא"ל דהא צריך להזכיר משום דלא בטל. דא"צ לביטול ומותר אפילו בלא נודע א"ו דלא ס"ל כן א"כ פריך שפיר וחכ"א כו' כיון דאיירי דלא נודע ליכא ביטול ברוב ואמאי שרי וע"ז מבני מאי אחד זוג אחד והוי הטעם משום ס"ס. ולפ"ז י"ל דביומא מייתי הש"ס דאם עלה לא ירד וכפי' התוס' שם דחכמים אומרים אפילו קרבו כולן חוץ מאחד וקשה הא לא הוי נודע וא"כ צ"ל זוג אחד וא"כ קר"י אחד נמי הפי' זוגו אחד, דהא אחד מן הסתם שוין בפירושו וכמ"ש הרא"ה יעו"ש וא"כ ע"כ צ"ל דהוו הטעם משום דלא הוי בא לישאל עליו ועל חבירו וא"כ ע"כ דאם עלו לא ירדו, דאל"כ הוי הכל [כמו] לאדם אחד דהיינו למזבח א"ו דאם עלו לא ירדו וא"כ ליכא איסור כלל למזבח רק לכהנים והוי שפיר שני בני אדם לכל הכהנים

וא"כ מתורץ הרמב"ם הא דכתב גבי טבעות דבעינן שנפלו שנים וגבי חביות של תרומה לא בעינן שנים די"ל דבאמת אמרינן דלא הוי ספק ע"י דנפלה דנאמר דהאיסור נפל דאדרבא נאמר לחומרא איסורא ברובא, דנהי לקולא ע"י זה לא אמרינן איסורא ברובא איתא, מ"מ לחומרא אמרינן. אך עד שישאר שנים שפיר שרי דעל כל חדא אמרינן דממ"נ שרי. דאם נימא דאיסורא ברובא א"כ כל אחד שרי עד שנים דאמרינן ברובא נשאר האיסור דל"ש ברובא כיון דכל חדא בפ"ע מותר וע"ש בס' תבואת שור שכתב דכל אחד ל"ש איסורא וע"ש. א"כ כיון דכל חדא בפ"ע שרי ל"ש לומר דכיון דבעת שנטל נודע הקביעות ונאסר. דהא באמת שרי ליטול וא"כ אמרינן כל דפריש מרובא פריש. והנה הגאונים כתבו דהיכא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש הוי כאילו אליהו בא ואמר דזאת הוי בודאי ההיתר יעו"ש דהתירו אפילו החצי הבהמה הנשאר בקביעות, וא"כ כיון דלא נשאר כלל בקביעות רק שנים. וא"כ ליכא ספק כלל רק בהשנים שנשארו ושנים שנפלו ול"ש איסורא ברובא איתא ושרי, משא"כ גבי תרומה א"ש (דכיון דהוי הטעם משום דכל זמן דלא נפתח לא בטיל והנה כיון דעכ"פ לשני בני אדם הוי שריא רק דבאמת הוא של אדם אחד וא"כ בא לישאל בב"א וא"כ ל"ש אין מבטלין דכיון דבאמת כל אחד בפ"ע מותר והנה ר"ל) דבאמת רב מייתי ראיה מר"א דשרינן מכת ס"ס. ולא אמרינן דלא מהני כיון דאתחזיק איסורא. אך ספק דרבנן וס"ס הוי הכל חד. או בתרומה בלא"ה א"ש. משום דבאמת אי נשאר שנים שרי דהא י"ל על כל חדא דלמא לא זו היא. דהא בלא"ה צריך להפריש אחד. וא"כ בלא"ה יש לתלות בחבירו. דכיון דהעלה אמרינן דזו היא התרומה. ובזה מיושב קושית התוס' מתרומה לר"א. דבאמת הוי הטעם הואיל דנפל אחד והעלה ג"כ א' לא מהני: שער ג

והנה י"ל קושית הפלתי על הב"י, דכתב דהטור הקשה על שיטת הסמ"ג דכיון דהסמ"ג ס"ל ספק אחד בנופו וספק אחד בתערובות שרי, א"כ יש להתיר ג"כ ודאי טרפה מכח כל דפריש והקשה הפלתי מי נימא הואיל וס"ל בהך מילתא כר"ת דספק אחד בגופו וס' אחד ע"י תערובות שרי יסבור ג"כ דאמרינן דנכבשינהו וע"ש. וי"ל משום דהנה קשה מה פריך הש"ס כולהו לא משני כר' ינאי [ירמיה] דלמא משום דס"ל דאין פודין הקדשים. ולר' ינאי [ירמי'] צ"ל דפודין הקדשים לאכילת כלבים כמ"ש התוס' לחד תירוץ, (א) וי"ל משום דהנה התוס' הקשו ביבמות (ב) תימה למאי דס"ד דרב אשי דחשיב חטאת דשיל"מ קשה אמאי תרומה עולה באחד ומאה. וי"ל משום דהנה לפמ"ש הר"ן (ג) דהטעם בדשיל"מ משום דהוי מין במינו, והנה הטעם דרבנן משום דאיסור והיתר הוו שני מינים משא"כ כדשיל"מ עיי"ש

והנה לפמ"ש התוס' (ד) דכיון דילפינן מדם פר ודם שעיר בטיל יבש ביבש אפילו לר"י, וא"כ אין הטעם מספיק על יבש ביבש, וצ"ל דהוי רק מדרבנן משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, אך א"ל הא איתא בשו"ע יו"ד (ה) דמין באינו מינו בעינן ס' משום דאם יבשל יתן טעם, ה"נ במין במינו ביבש ביבש משום דאם יבשל יתן טעם, אך קשה דהנה התוס' כתבו בבכורות (ו) גבי אבל במשא מותר, והא דמותר לאכול בב"א, די"ל דעל כל חדא דנכנס בבית הבליעה דהוי היתר ולח בלח לא הוי משא, כמ"ש המל"מ דמותר ונתבטל, והנה איתא בי"ד (ז) גבי דשיל"מ גבי ענבים שזבו בשבת דמותר אפילו דהוי דשיל"מ הואיל דלא ניכר האיסור מקודם ולא הוי עליו שם איסור. ה"נ הכא דכיון דמקודם הוי שרי לאכול דעל כל חדא דנכנס בבית הבליעה שרי. רק הטעם דאסור דנכנס ולא ניכר האיסור מקודם והוי כמו ענבים שזבו ומותר אך לענין הנאה שפיר הוי ניכר האיסור מקודם. דהא אסור ליהנות מכולן בב"א, דלענין הנאה הוי כמו משא וא"כ כיון דניכר האיסור א"כ אם יבשלם אסור וא"כ אסור ביבש לענין הנאה כל חדא משום אם יבשלם יתן טעמא. וא"כ כיון דאסור בהנאה אסור באכילה וכמ"ש הר"ן בע"ז כיון דלא בטיל לענין אכילה לא בטיל לענין הנאה. ה"נ להיפוך