שו"ת ר' משולם איגרא קיד

הוי מצד אחר בא לו שהוא דרבנן ע"י ביטול והיכא דהוי מצד אחר דרבנן לא אמרינן ספיקא לקולא, ותירץ הש"ך כפי מה שפירש בו הפר"ח דה"ל חזקת היתר ולא איתרע כלל החזקת היתר (א) והקשה בס' פ"מ על תירוץ הש"ך מנשפך דאמרינן ספיקא לקולא אע"ג דהוי מצד אחר בא דרבנן, ויע"ש בס' מנחת יעקב שתירץ תירוץ אחר על קושית הש"ך, וי"ל (ב) דה"פ דבנשפך ל"ק כלל, דהספיקא בא בדרבנן דמאי הוי הספק אם הוי ס' או רק רוב, והא דבעינן ס' הוי רק מדרבנן, וא"כ הוי כספק בדרבנן והוי שפיר ספיקא לקולא, מה שא"כ בשני קדירות דנפלה בכאן חתיכה א' של איסור והנה אם רוצה לאכול רק חד חתיכה, והך חתיכה הוי ספק אם זה הוי איסור הך חתיכה או לא זה הוי הספק בלא דרבנן, דעדיין לא דברנו מביטול כלל ומ"ה כפיר מקשה הש"ך מזה, ותירץ כמ"ש הפר"ח דה"ל חזקת היתר בלא ריעותא, דוגמא לזה כתב הש"ך גופא לחלק בדיני ס"ס בספק בשני ענינים בכה"ג היכא דאת צריך להתחיל בשני ענינים או משני גופים יע"ש היטב בכלל ד', וא"כ לפ"ז בכאן דהטעם דהוי נפלה דהוי ספק דרבנן לקולא. והא הוי מצד אחר בא לו דרבנן מכח ביטול ברוב. וא"כ מ"ה בעי הרמב"ם דנפלו שנים. וא"כ הוי כמו נשפך דמתחילה אמרינן דהוי ספק אם הוי בתוך שנים דנפלו. וא"כ מיד בספק זה הוי דרבנן דעל זה דאת רוצה לאכול [אמרינן מדאורייתא דלא זה האיסור] והך שנים דנפלו [הוי בהן האיסור, דהוי רוב] ומ"ה מדויק שפיר לשון הרמב"ם שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים ובש"ס איתא רק דאיסורא נפלה אך דכוונתו כמ"ש לעיל וא"ש דבאמת לכאורה אין זה הטעם [כמ"ש הכ"מ] דאחד לא מינכרא נפילה ושנים מינכרא נפילה. דלפעמים טבעת גדולה כמו שנים קטנים. ומאי דוקא שנים מינכרא נפילה. ולפי מה שכתוב לעיל א"ש. וכן טעם לפירש"י ז"ל דיאכל שנים לכאורה ג"כ אינו מובן דהואיל דהך היתרא הוי זה ג"כ היתרא. אך דהפי' כנ"ל דג"כ אם את דן על שנים באוכל וא' דנפל הוי ג"כ רוב היתר ומתחיל הספק בדרבנן כמו בנפלו שנים לשיטת הרמב"ם. ואך הרמב"ם לא רצה להתיר בשביל זה דכיון דיכול לדון על אחד, וא"כ גבי תרומה דשם איירי דהוי מאה רק דהוי סתומה אם באו לדין אם רשאי לפתוח ולבטל, ע"ז הוי רק דרבנן. דממ"נ אם לא הוי בטל פשיטא דשרי לפתוח ולא משכחת דישתה בלא פתיחה, וא"כ כיון דרשאי לפתוח לא שייך אין מבטלין ומדאורייתא ליכא איסור לפתוח. וממילא כיון דלא עשה איסור בביטל וא"כ לאחר הפתיחה שרי, וא"כ מ"ה נקט מאה וסתומה הא אם הוי פחות ממאה והוי אפילו פתוחה אסור. וצריך דוקא שנים לנפול דכיון דהוי מצד ארר בא דרבנן. ובשאר איסורין דהוי ספק לא אמרינן דיהא רשאי לבטל דכיון דהוי הספק קודם שנפל לתערובות והוי ודאי איסור ומתורץ שפיר הרמב"ם. וכן כתב הב"ז מאי דשרי מן הדין לא שייך אין מבטלין איסור גבי כל הזבחים שנתערבו דימותו כולן יע"ש היטב. וא"ל דהשני יהא מותר ליפול לכתחלה. זה אינו. חדא דכיון דכבר נאסר ותו אין מבטלין, משא"כ לשתות לא אפשר בלא פתיחה ומעולם לא נאסר ועוד דגזרינן אטו דלא יפול הא הראשון ג"כ. ועוד לפמ"ש לקמן אי"ה לא יהא מותר אם הוא יעשה זאת וכס' הש"ך דאם מעיקרא פירש ואח"כ נפל אסור

והנה עוד הקשה הלח"מ לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן תנן וחכ"א אפילו נפלו כולן חוץ מא' מהן ומתרץ מאי אחד זוג אחד והנה הלח"מ תירץ דמעיקרא הוי ס"ל דכיון דתנן א' והוי הפי' כרש"י דוקא להקריב שנים אבל לנפול אין צריך רק א' דהואיל דאיתא אם קרב א' ולבתר דתירץ מאי א' זוג א' א"כ הוי כמ"ש הרמב"ם דשנים יהא נפלו. ואך דעל הלח"מ קשה. חדא דא"כ אם הוי אמינא [כן מנ"ל להרמב"ם דאינו כן] דילמא גם באמת כן הוא. וע"ק דהש"ס מקשה וחכ"א חוץ מא' ומשני מאי א' נפלה דקרב אחד ע"ז דלא מקשי ליה

אך די"ל דהנה בס' צ"ק מקשה דהא הקרבה הוי כמו הפילו והוי קנסינן שוגג אטו מזיד ואך לפי מה דאיתא ביו"ד (ג) בשם תה"ד דאכלה בשוגג לא קנסינן דכיון דתליא איסורא בזה וא"כ הוי ודאי איסור ואיך יאכל וא"כ י"ל כמו כן לענין הקרבת ב"מ ועוד י"ל דקודם שנודע אם אכל [צ"ל הפיל] לא קנסינן (ד) ואפשר דהוי בכאן הקריב קודם שנודע. אך אם צריך דוקא שנים להקריב או ליפול וא"כ שפיר קנסינן על השני ולא שייך (ה) דהוי ודאי איסור דהוא תליא בראשון ולא הוי ודאי איסור והנה על תירוץ השני קשה דהא לפי מה דמביא בל"י דקודם שנודע לא בטל מן התורה שנחלקו חכמי פ"פ וכן משמע בהרא"ש וא"כ אם לא נודע ונשאר רק א' ולא בטל מן התורה וליכא ספיקא דרבנן לקולא דכיון דלא בטלה מן התורה ברוב וא"כ לא מצי לומר דאיירי קודם שנודע (ו) אך אם נימא דהוי הטעם מכח ס"ס (ז) ולא מכח ספיקא דרבנן אלא מכח ס"ס וא"כ מצי לומר קודם שנודע איירי ומקשה הא תנן חוץ מא'. וא"כ [בנשאר אחד] לא שייך ס"ס ולא ספק דרבנן (ח) רק דצ"ל (ט) דבאכילה לא גזרינן. וא"כ אם הוי צריך לנפול דוקא שנים הוי שפיר גזרינן דילמא השני יקריב (י) וא"ו דאין צריך לנפול דוקא שנים. ומוכח כהרמב"ם וח"כ הוי אחד בין בר"א בין בחכמים שוין זוג אחד דאחד דר"א זוג אחד הוי הפי' דיקריב שנים וברבנן חוץ מא' הוי אם לא נשאר שנים דהוי הטעם רק מכח ה"ס ובעי דישאר שנים, ומרישא לא הוי מקשה דאפ"ל כרש"י וא"כ הוי טעם של הרמב"ם דא' בין דרבנן ובין דר"א הוי הכל זוג אחד ודאי: שערי תערובות שער

(א) זבחים דף ע"ד. והנה בכאן הקשה המ"י שתי קושיות. חדא דלפי שיטת התוס' דבעינן שיקריב שנים וא"כ בכאן הא אין בהן אחד רשאי לשחוט בב"א וכן הא אין רשאי להקטיר שני קרבנות בב"א דהא כתיב תזבחוהו וכן להקטירו. ור"א אפשר דפליג על זה. או תירוץ אחר וכן הקשה דלמא הטעם מכח דבע"ח נדחין: