שו"ת ר' משולם איגרא קיא

כעיקר, וי"ל, דה"פ דבאמת הא דכ' הרמ"א ביו"ד סי' ק"ד דדוקא שרץ ע"ש, והט"ז השיג מכח היכא דניכר איסור לא בטל דאפילו חצי שיעור אסור מה"ת, וא"כ ניכר האיסור גם בשאר איסורין אסור מכח דחצי שיעור אסור מן התורה ע"ש, אך באמת לפי מה שכתב הר"ש הוה ח"ש על ידי תערובת מותר מן התורה (ו) והנה באמת היכא דנולד טעם חדש הוה עכ"פ ניכר האיסור דיש בו, אע"ג דלא הוה טעם דמעיקרא, אך זה ניחא לר' אליעזר דכיון דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור, וא"כ לא שייך חצי שיעור בתערובת, דלר"א היתר מצטרף לאיסור אע"ג דהוה רוב היתר ומשו"ה אסור לר"א, ולרבנן דס"ל דל"א היתר מצטרף לאיסור ומשו"ה שרי גבי ד' מינים דהוה כמו ח"ש ע"י תערובת, וא"כ לפ"ז נוכל לומר דמה דפליגי המנחת כהן ופר"ח בכדי להחמיץ, דהמ"כ כ' דהוה טעם והפר"ח כ' דהוה רק מדרבנן, וי"ל הכי [הטעם לדברי הפר"ח], דבאמת ע"י שאור דהחמיץ הפת והפת לא הוי כמו השאור, והא השאור ופת הוי שני מינים רק דטעם חדש נולד מה דלא הוי מעיקרא, והוה כניכר האיסור והוה רק מדרבנן דחצי שיעור ע"י תערובת מותר, והנה משו"ה פריך הש"ס שפיר לר"ש לימא היתר מצטרף לאיסור ול"ש לר"ש זוז"ג, דהא עכ"פ ניכר האיסור והוה אסור בלא טעם דמעמיד, וזוז"ג ל"ש רק היכא דאיסור הוי מכח מעמיד ולא מכח הטעם, ולר"ש הא ס"ל כל שהוא למלקות. ולא ס"ל כסברת רבינו יקיר בתו' בם בע"ז דלר"ש ע"י תערובת שרי בלא ביטול, והמקשה לא ס"ל כן ופריך שפיר לר"ש

ובזה מיושב קושית התוס' בבכורות דף כ"ג ע"ב בד"ה ואידך כו'. תימה דהכא משמע דהמיעוט למעוטי סרוחה מעיקרא אתי, והא בע"ז אמרינן (ז) ואידך כלומר ר"ש, סרוחה מעיקרא ל"צ קרא ע"ש, וי"ל דבאמת היכא דנותן טעם פגום הוי מסברא, וכמ"ש התוס' בע"ז דלמ"ד דפליגי בהשביח ולבסוף פגום כו' דהוי מסברא (ח) רק לר"ש נהי דהוה פגום ול"ש טכ"ע עכ"פ הוי ניכר האיסור וא"כ לא בטל והוי כמו טעם חדש ועכ"פ לא הוי טעם ראשון, והוי כחצי שיעור ע"י תערובת, ורק לר"ש דס"ל כל שהו למלקות לא הוי מסברא רק דאם הוי פגום שרי מכח דכתיב לגר וגו' ומה דראוי לגר קרוי נבלה ולא מכח ביטול, ומשו"ה בעי קרא רק לר"ש ולא לר' יוחנן, ומתורץ קושית התוס' הנ"ל (ט)

ובזה מיושב הרמב"ם דכ' דאפילו נפל לבתר דהחמיץ כבר בהיתר ואח"כ נפל האיסור אפ"ה אסור (י) וכ' הלח"מ כמו דאמרינן משום דראוי לחמץ בו עיסה אחרת, וקשה דמנלן זאת, דהש"ס שם (כ) אמר הסברא דראוי' לחמץ כו' רק מעיקרא דהוי סבור דפגום מעיקרא לכ"ע שרי, וקשיא ליה להש"ס מפני מה אסורה וע"כ צ"ל משום דראוי' לחמץ בה עיסות אחרות, משא"כ לפי המסקנא דמוכח מברייתא דהחמיץ מעיקרא ג"כ פליגי רבנן וס"ל דאסור ובודאי לר"ש ס"ל דל"א והואיל וראוי' לחמץ בה עיסות אחרות. דאל"כ אמאי לא אסור לר"ש, וא"כ מנלן לעשות פלוגתא חדשה בין ר"ש לרבנן בהך סברא דראוי' לחמץ כו', דלמא גם רבנן ס"ל כן דלא אמרינן הואיל וראוי לחמץ כו' רק דרבנן ס"ל דנטל"פ אסור, ולפסק הלכה אין הלכה כהך מתניתין דרבא פסק נטל"פ שרי (ל)

וי"ל משום דהנה לכאורה בכל שאור (מ) אמאי לא נימא דכל פורתא ופורתא שהחמיץ בטל מעיקרא (נ) ואח"כ כי נגמר, והוי החימוץ ע"י איסור והיתר (ס) וכמו דהדין דאפילו לא נודע בטל איסור ומצטרף לבטל, והנה לפ"ד הט"ז באו"ח סי' שי"ח א"ש, אך חולקין עליו, כיון דהוי היתר אע"ג דנגמר באיסור שרי (ע) אך י"ל משום דהדין היכא דהוי טעם אמרינן חוזר וניעור דטעם הוי כניכר, וא"כ מה שבטל מעיקרא ונעשה היתר חוזר וניעור ונעשה איסור, אך לר"ש דס"ל דלא אמרינן דנצטרף היתר לאיסור משום דאזיל לטעמיה דאפילו איסור לאיסור אין מצטרף (פ) וא"כ לא הוי כאילו הטעם השתא מן האיסור. דהא מהאיסור לחוד ליכא החימוץ. ולא הוי הרגשת הטעם רק ע"י ההיתר [שנתבטל מעיקרא] ומשא"כ לרבנן. כיון דהרגשת הטעם ע"י ההיתר חוזר וניעור. וכמו דאמרינן גבי מים (צ) דאפילו היתר מעורר היכא דמרגיש ע"ש. וא"כ א"ש דכו"ע ס"ל דעיסה ראוי' לחמץ עיסה אחרת. רק דלר"ש שרי מכח דס"ל אין חוזר וניעור. ושרי בכאן מכת אין חוזר וניעור. וא"כ כללא דמלתא. דלר"ש משו"ה שרי דלענין זה דהוה נעשה שאור [דראוי לחמץ כו'] הוה זוז"ג. דבלאו ההיתר לא נעשית שאור. ול"ש תירוץ התוס' הנ"ל משום דיש בעיסה כדי להחמיץ, דהא מ"מ בלא ההיתר לא נעשית שאור. ואם הוי מעיקרא היתר וחימצה ואח"כ נפל איסור הוה ג"כ שרי מכח זוז"ג, כיון דל"ש לר"ש חוזר וניעור כיון דהוי מה שנעשית שאור ע"י שניהם. ומשא"כ לרבנן ממ"נ אם מעיקרא נפלו בבת אחת שניהם ונצטרפו וחימצו וכקושית הש"ס לר"ש ליצטרפו היתר לאיסור כן ס"ל לרבנן. ואם נעשית שאור אח"כ עדיף טפי דהוי טעם ממש וכמ"ש לקמן. אם נפלה אח"כ והחמיץ הוי ג"כ אסור כיון דנעשית שאור ושאור הוי טעמים שוים ובכאן דהוה נ"ט כעיקר ל"ש זוז"ג דהוי כמו העיקר וכמ"ש לעיל

וא"כ כללא דמילתא אפילו לפמ"ש לעיל דקושית הש"ס כאן לר"ש דוקא. מ"מ לרבנן א"ש דכיון דגבי שאור הוי נ"ט מעליא. אך דנ"ט הוי ע"י היתר. ולר"ש לא מהני צירוף ולרבנן מהני צירוף. ומתורץ הרמב"ם הנ"ל

והנה בתוס' פסחים (ק) הפי' במה שכתבו אם יש בהיתר לבדו ובאיסור לבדו כדי לחמץ שרי, דממ"נ אם לא שהו רק כשיעור חימוץ ע"י שניהם והוה שרי דהא בהך זמן אין בו כדי לחמץ באיסור לבד. ואם שהו יותר הוי נטל"פ ואך אם יש באיסור לבד כדי לחמץ ובהיתר לבד ליכא כדי לחמץ. (ר) או דהוה הפי' (ש) נטל"פ וכר"ש או דהוה הפי' כל זמן דלא שהה עדיין דהוי ההיתר מעט.