שו"ת ר' משולם איגרא קי

הוכחת הש"ס מהא דלא פליג ר"א ארישא בתנור דיוליך דמי עצי התנור לים המלח, והנה אם כפי' הרמב"ם דכוונת ר"א דבעינן תרווייהו ימכור לכותי ויוליך הנאה, וא"כ ל"ק דכיון דעכ"פ בעינן דימכור התנור לכותי והוי עדיין בלא תערובות (ע) [ואם ימכור לעכו"ם] ויתן לו דמים ונהנה עדיין בלא תערובות, וע"כ צ"ל דהש"ס ס"ל דלר"א מהני רק הולכת הנאה בלא מכירה לכותי ומוכח שפיר מר"א דס"ל בכל איסורים זו"ז גורם אסור, ומשא"כ ר' הונא בר חיננא ס"ל דר"א תרווייהו בעי וס"ל דאבוקה כנגדו לא אסור מן התורה רק מדרבנן ורשאי למוכרו לעכו"ם גבי פת וא"כ בלא תערובות לא מצי לזבן לכותי דילמא ימכור לישראל (פ) וסתמא דש"ס סובר דבכאן כ"ע מודו דמהני מוליך הנאה לבד, וא"כ מתורץ קושית התוס'

והנה בזה י"ל מה דהקשה הפ"י על שמואל דמייתי תנור חדש יותץ, הא הוא ס"ל זה וזה גורם מותר, וי"ל דהנה המהרש"א הקשה על רש"י דכ', והא רבנן דפת, ולמה לא כתב רבנן דשאור, וי"ל משום דהנה התוס' הקשה בד"ה זוז"ג מי שמעית כו', אע"ג דזוז"ג לכתחלה אסור, וי"ל דהנה הר"ן כ', והא דלא אמרינן דא"כ כו' חוץ מדמי איסור הנאה, ותירץ הר"ן דלמא ימכור לישראל כ"כ הר"ן גבי קדירות וכוסות

והנה י"ל דבזה כ"ע מודו כרשב"ג דימכור לכותי חוץ מדמי יין נסך, וכ"כ הר"ע מברטנורה, דבסתם יינם כ"ע מודו, והנה הר"ן כ' דשאר איסורין לא עדיף מסתם יינם, וא"ש הך קושיא דירושלמי הנ"ל, דמקשה אמאי לא אמרינן דימכור כולו לכותי חוץ מדמי איסור הנאה, דהוי הקושיא אליבא דכ"ע, ואין צ"ל דהפי' [בהקושיא] אמאי לא פליג רשב"ג בזה, ולפמ"ש לעיל אפשר לומר דבאמת גם רבנן ס"ל דמהני, רק רשב"ג אזיל לשיטתו דס"ל דאמרינן ברירה, ורבנן ס"ל דלא אמרינן ברירה, רק היכא דתופס דמים או דהוה גוף איסור דצריך להוליך לים המלח ג"כ, משא"כ היכא דהוי רק הנאה בעלמא מהני לכו"ע, והוי רק חשש דלמא ימכור לישראל כתירוץ הירושלמי, והנה איתא בשו"ע (צ) והוא מתה"ד, דהיכא דאין כוונתו לבטל ל"ש אין מבטלין איסור לכתחלה, וא"כ פריך הש"ס שפיר זוז"ג מי שמעית, כיון דעיקר החשש דאם ימכור לישראל הישראל יהנה ויאפה פת והוה זוז"ג והוה ביטול ביד ישראל, ואין הקושיא רק כיון דהאיסור משום דאין מבטלין לכתחילה, הא הישראל אין יודע ואין כוונתו לבטל (ק) ומשא"כ לבתר דמסיק הש"ס דקדירה אסורה דמקבלת בישולה קודם שיתן עצים דהיתר, וכ' הש"ך (ר) דאם יתן אל התנור מקודם אסור וכו' ע"ש, וא"כ שפיר גזרינן דלמא ימכור לישראל והישראל לא ידע ויתן לתנור קודם אפיית הפת, וזה טעם לשמואל ומשו"ה יותץ, ובזה מיושב רש"י [מקושית המהרש"א אמאי לא כ' רבנן דשאור] דעכ"פ עיקר הקושיא מכח דימכור לכותי חוץ מדמי איסור, [אם נימא זוז"ג מותר כנ"ל] והנה בברייתא קתני חדש יותץ ולא קתני דימכור לכותי ומשמע אפילו לישראל שרי, וקשה נהי דזוז"ג מותר הא לכתחלה אסור (ש) א"ו דהך ברייתא כרבנן דפת דס"ל דהפת שרי דאין שבח עצים בפת, הכי נמי אין שבח עצים בתנור, ומתורץ קושית המהרש"א

והנה באמת לפי תירוץ דהפ"י דמשום הכי יותץ לשמואל משום דס"ל דזה הוה לכתחלה אע"ג שנפסד התנור כמו הפסד עצים, וכתב דבזה מיושב הטור דפסק כשמואל ע"ש. וקשה דעכ"פ הא אביי אמר גבי שאור לא שנו אלא שקדם וסלקו. וכ' הפ"י גופא דהא דאמר אביי כן. הוא לבתר דחזינן דר' אליעזר ס"ל זה וזה גורם אסור. ואם כן על כרחך איירי בשקדם וסלקו ע"ש. וא"כ אם נימא כשמואל דהוי הפי' מכח לכתחלה לא מוכח מידי. וא"כ קשה לפ"ז אמאי דחינן שם בע"ז דף ע"ג ע"ב הפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן מכח מלתא דאביי ע"ש, דלמא כשמואל ס"ל, והואיל דדחה אלמא סובר הש"ס דדברי שמואל נדחו (ת) וי"ל דהנה התוס' כ' בע"ז (א) דאמרו גבי יין שנפל ע"ג חטים דשרי רבא דיאפה מהם פת ואח"כ ימכור לכותי וא"כ לא יקנה הישראל דפתם אסורה. וכ' התוס' בד"ה למפינהו, אע"ג דנ"מ דיאכל בקערה אחת עם הכותי ואם הוי איסור דאורייתא אין רשאי לאכול. ותירצו דכיון דלא שכיח לא חיישינן. וא"כ הא הש"ך כ' בס"ק י"א הנ"ל דמסתמא נותן עצים מקודם לתנור, וא"כ לרבא הנ"ל לפסק הלכה לא חיישינן (ב) וא"כ ע"כ אין הפי' בר"א מכח לכתחלה אפילו לפי הב"י דקדירה אסורה, מ"מ אין הטעם כן דלא חיישינן בשביל זה, ומשו"ה דחי הש"ס לפלוגתא דחזקי' ור"י בשביל דברי אביי, וא"כ ע"כ דאין הפי' מכח לכתחלה, דהא עדיין קשה דימכור לעכו"ם (ג)

והנה המרדכי כ' ומביאו השו"ע יו"ד סי' פ"ז סי"א בהגהת רמ"א דהא דאמרינן דאם העמיד בקיבת נבילה דאסורה, דוקא שלא היה רק האיסור, אבל אם היה ג"כ מעמיד היתר מותר משום דזה וזה גורם מותר, והנה הט"ז והש"ך שם הקשו, דהא בש"ס לא משמע כן, דהתוס' כתבו בפירוש דאם יש בכל אחד מהן כדי להחמיץ אסורה, ע"ש

והנה מוכרח מכח קושית התוס' שם בע"ז דף ס"ח ע"ב בד"ה לר' שמעון ליצטרפו כו', דפריך הש"ס ור"ש עיסה ראויה להחמיץ בשתי שעות מי גרם לחמץ בשעה אחת וכו', ור"ש ליצטרף איסור והיתר בהדי הדדי וליתסר כו', הקשו התוס' אמאי לא אמרינן מכת זה וזה גורם, ותירצו דכיון שיש לכל אחד מהן כדי לחמץ לא תליא בזה וזה גורם

וי"ל דהנה על התירוץ של התוס' קשה, דהא מה טעם אמרינן דהשביח ולבסוף החמיץ אסור, כ' התו' שם דכיון דכבר נאסר אסור, וא"כ לפ"ז בשעה אחת עדיין לא הוה בכל אחד כדי להחמיץ ורק לבתר דשהה שתי שעות יש בכל אחד כדי לחמץ וא"כ (ד) וא"כ הוה כמו פגום מעיקרא ולא הוי נשבח מקודם (ה)

וי"ל קושית התוס' דהנה הבעה"מ כ' גבי כותח הבבלי דממ"נ אם הוה נ"ט והוה לרבנן ג"כ אסורה, וכ' דבד' מינים אלו באמת ע"י חיבורן של הד' מינים נולד טעם חדש אבל לא טעם של איסור דיהא שייך טעם