שו"ת ר' משולם איגרא קז

ליה לר"א נוקשה, ולא חזי לצירוף, ועירובו בלאו אך מכל מחמצת נפיק. ומתורץ שפיר התניא כוותיה מקושית התוס'

ואך באמת לפי המסקנא, דמשני דהוה שני כתובין הבאין כאחד חטאת ונזיר, וא"כ אין למדין מנזיר, וצריך ללימוד דכל מחמצת, וא"ש לפ"ז הטור (ט) דאמר ושמעינן ליה ר"א דתערובת בלאו וכ"ש נוקשה, דבאמת לפי המסקנא הוה שפיר מוכח נוקשה מכ"ש דתערובת כדלעיל: סימן טז

והנה י"ל עוד קושית התוס' בנזיר (א) דמאי פריך א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי, דלמא איירי דאכל רק כזית, ועירב היתר ואיסור, אבל אם אכל כל כך שהיה שם כזית איסור בכא"פ מודו רבנן שפיר דמחייב, משום דהנה לפי דברי הראב"ד (ב) דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוה מדאורייתא, וא"כ לא מוכח כלום טכ"ע מגיעולי כותים, לפי סברת הפר"ח, דהוה עיקר הילפותא דלא, בטיל ברוב

וי"ל משום דהנה בכל האיסורין משקין היוצאין מהן אינו מה"ת פסחים דף כ"ז ע"ב, דהוה זיעא בעלמא וכ' התוס' (ג) דהא דטכ"ע אסור משום דבא לאוכל וע"ש בס' פ"י בקונטרס כל חדש, והנה כתבו התוס' חולין דף קי"א ע"ב ד"ה הלכתא דגים כו' וכן הט"ז סי' צ"ה סק"ט. דאם אינו בן יומא כיון דרק לכתחלה אסור. ובדיעבד שרי. ומשו"ה לא מיקרי הנ"ט השני שבא לכלי שאינו בן יומא נ"ט דאיסורא. רק נ"ט דהיתירא. וא"כ תו ליכא למימר בגיעולי כותים דהוה הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. דהא באמת הוה נ"ט בר נ"ט. דבקדירה של עכו"ם הוה נ"ט דהיתירא. דעדיין הוה משקה. וכי בא לאוכל הוה בטיל ברוב. והוה הנ"ט השני דהיתירא. כיון דבדיעבד בטל. וכיון דהוה נ"ט בר נ"ט והוה גרע ממשהו דלא הוה אפילו משהו ומשו"ה לא שייך אין מבטלין איסור לכתחלה. דנ"ט בר נ"ט לא הוה אפילו משהו. וע"ש בפוסקים

אך א"כ תקשי קושית התוס' (ד) היכי יליף נזיר מגיעולי כותים לטכ"ע. הא נזיר קל דיש היתר לאיסורו. וא"ל כמו שתירץ הר"ר יוסף איש ירושלים. דבשביל נזיר נמי צוה להגעיל. שהיו הכנים בלועים מיין ואסורים לנזיר. דדלמא בשביל אין מבטלין איסור לכתחלה צוה להגעיל בשביל נזיר. דגבי נזיר לא הוה נ"ט בר נ"ט דהתירא. דהא יין אסור ליה ולא שייך משקין אינו אסור. וא"כ משו"ה לא קשה קושית התוס' בנזיר שם בד"ה וכזית כו'. דהקשו הא בלא כזית בכא"פ נמי קשה מכח טכ"ע בכותח הבבלי אמאי פליגי רבנן כו', דא"ל דהא חמץ הוה היתר לאיסורו ותו לא מצי למילף מגיעולי עכו"ם. ומנזיר ג"כ לא מצי למילף דגם בשביל נזיר צוה להגעיל כתירוץ הרר"י איש ירושלים דהוה הטעם בנזיר משום דאין מבטלין איסור לכתחלה כנ"ל

אך זאת מקשה אביי. דכיון דאמרת כזית בכא"פ: וא"כ עובר בב"י וב"י ולא מיקרי היתר לאיסורו דכיון דצריך לבערו מן העולם בפסח. וע"ז משני הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכא"פ. ושפיר מיקרי היתר לאיסורו, ומתורץ שפיר קושית התוס'

והנה י"ל. מה דקשה לר"א דאמר (ה) דבנזיר משקין אין מידי אחריני לא וא"כ כיון דבנזיר משקין מצטרפין אמאי אמר כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור נילף מנזיר מק"ו ואין לומר דהוו שני כתובין חטאת ונזיר. דלא יכתוב חטאת וכדמשני הש"ס דהוו שני כתובין, [דז"א] הא חטאת בעינן לאכילה. וי"ל משום דאין מזהירין מן הדין. ולר"י מקשי שפיר דלילף מנזיר מק"ו דלדידיה דס"ל ביומא דף ע"ג ע"ב דחצי שיעור אסור מה"ת. לא הוה אין מזהירין מן הדין דהא בלא"ה אסור מכח חצי שיעור ושפיר מזהירין מן הדין ולוקה (ו) ור"א אפשר דלא ס"ל חצי שיעור אסור

והנה י"ל לפמ"ש לעיל (ז) ליישב קושית התוס' בע"ז דף ס"ז ע"ב ד"ה ואידך כו'. דהא דאמרינן ורבנן גיעולי כותים חידוש הוא דבכל התורה נט"ל שרי. והקשו התוס' דהא משמע בע"ז דמאן דס"ל דבגיעולי כותים גם נט"ל אסור ס"ל דגם בכל התורה כולה ילפינן דנט"ל אסור. ולא שייך גביה חידוש. וכתבתי דהפירוש, דלמא הוה הטעם משום בב"ח. וכמ"ש לעיל יעו"ש. [י"ל] דבע"ג אזלא הסוגיא למ"ד בב"ח אסור באכילה מכח ל"ת כל תועבה הואיל דבבישול אסור מלא תבשל. והוה תועבה. והנה לענין בישול באמת הוה היתירא בלע. דהא לפי דעת הפוסקים אין בישול לאחר בישול וא"כ הבשר והחלב שבישלו הם יחדיו לא יהא אסור בבישול. אך השתא דיביא לחלב או לבשר הוה שפיר אסור. וא"כ לענין בישול הוה היתירא בלע. וא"צ ליבון. וא"כ כיון דליכא עבירה בבישול אחר הגעלה, אפילו בתשמישו ע"י אש משום דלענין בישול הוה היתירא בלע, וא"כ תו לא הוה אסור באכילה. דלא הוה כל שתיעבתי לך. דכיון דאין אסור בבישול. וכן הק"ו מערלה חולין דף קט"ו ע"ב לענין איסור הנאה כו' הוה מכח נעבדה בו עבירה. וא"כ אם לא נעבדה עבירה בבישול אין אסור בהנאה וע"כ בגיעולי כותים אינו משום בב"ח מדצריך ליבון משא"כ הסוגיא דפסחים דלא יליף מגיעולי כותים אזלא למאן דיליף בב"ח מלא תבשל ולא תליא בעבירה דבישול כלום וא"כ לא מצי למילף מגיעולי כותים דדלמא משום בב"ח ומתורץ שפיר קושית התוס' בע"ז הנ"ל

והנה אם אמרינן טכ"ע והוה בהיתר טעמא דאיסורא והוה כולו איסורא ולא שייך חצי שיעור ע"י תערובות. וא"ש מ"ש לעיל (ח) וע"ש היטב: סימן יז סוגיא דזה וזה גורם

פסחים דף כ"ו ע"ב וכ"ז ע"א וע"ב ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו'. ובדף כ"ז ע"א תוס' ד"ה וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה כתבו השתא משמע דבכ"מ אי"ל לר"א דזה וזה גורם אסור, ותימא לרשב"א דתיקשי מהכא לרב הונא בר חיננא כו' אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין אלמא לר"א זה וזה גורם מותר עיין שם

וי"ל דהנה הבעל המאור מביא גירסא אחת דגרס וכן היה ר"א נוהג בכל איסורין שבתורה דאמרינן יוליך הנאה, והקשה עליו על גירסא שלו, איך מוכיח הש"ס דאמרינן לר"א בכל התורה זה וזה גורם אסור דילמא ס"ל זוז"ג מותר, רק הא דאמר יוליך הנאה היינו היכא דנתערבו איסור והיתר, וי"ל דהנה עוד הקשה רש"י שם