שו"ת ר' משולם איגרא קה

כעיקר. דהא עיקר שרי. רק בישול דהוה טעם אסור. וכיון דלא שייך טכ"ע לא מצי למילף. רק לענין דלא יבטל שפיר מצי למילף. רק משום דהוה כל חדא היתר ולא בטיל כמו כלאים [וזה הפי'] חידוש הוא דכל אחד בפ"ע שרי ומש"ה לא נתבטל. וקשה מבשר נבלה דשם לא שייך [ולמה לי קרא] וע"כ צ"ל דבאמת גם שם בנבלה הוה ע"כ חידוש, דכיון דנ"ט אינו אסור, וא"כ מש"ה לא נתבטל דהוה כל אחד בפ"ע שרי. דבטעמא ליכא איסור בשאר איסורין. וא"כ אפילו ליכא טעמא נמי, דהא מגיעולי כותים ליכא למילף כלל. דהוה גזירת הכתוב (ג)

ובזה מיושב הרמב"ם (ד) דבאמת הא התוס' הקשו בדף מ"ד ע"א בפסחים. דהא ר"י דריש כל לענין חצי שיעור. ותירצו דרק דריש לענין איסור ולא לענין מלקות ע"ש. והנה התוס' כתבו שם בדף מ"ג ע"ב בד"ה מאן שמעית ליה כו' אע"ג דר"ע דריש כל. מ"מ בדבר שאינו סברא לא מוקי, וא"כ א"ש הרמב"ם. דבאמת הפירוש לשיטת הרמב"ם במה דאמרינן אי דאכיל כזית בכא"פ בטלה דעתיה אצל כל אדם. הכי. ר"ל וא"כ הוה קודם אכילה היתר באיסור והוה עליו שם היתר. דכיון דאם אכיל רק כזית היתר ואיסור [ביחד] ליכא איסור מה"ת [כנ"ל באות ה'] וא"כ נתבטל ברוב וליכא רק עשה דגיעולי עכו"ם. וא"כ אין לוקין לרבנן. אע"ג דאכלה ואחשביה. ובאמת רבנן לא מוקי כל אפי' לאיסור בעלמא לענין תערובת, הואיל דאין סברא (ה) ואך הרמב"ם פסק כסתם מתניתין. ואע"ג דבמתניתין קתני אזהרה אלא ודאי כמ"ש הפ"י דהרי אלו באזהרה אתיא לר"א אבל לרבנן ליכא אלא איסור בעלמא. ות"ק דמתניתין סובר דאינו עובר בלאו ע"ש בפ"י במתניתין או דבאמת דבמתניתין הוה הפי' דלוקין. והרמב"ם פסק דהוה עכ"פ איסורא. משום דכל דריש לענין איסורא. וכמו דסובר ר"י דדריש כל לענין איסורא. וא"כ כיון דאיסורא הוה מטעם כל. וא"כ כיון דהיתר מצטרף לאיסור ולכ"ע נעשה נבלה. וכמ"ש הפלתי דהיכא דהיתר מצטרף לאיסור הוה בודאי נבלה. וא"כ הוה איסור באיסור, דכיון דהוה מטעם דכתיב כל. ואין צריך כלל לכא"פ אע"ג דליכא כזית בכא"פ. וא"כ שפיר הוו שמותיהן שוין ולא בטלו, ומש"ה כי אכיל כזית בכא"פ לוקין, ואך דכיון דהוה הטעם משום דאיסורין אין מבטלין זא"ז. וזה ילפינן מבב"ח. ומש"ה לח בטלה דהוה היתר בהיתר וא"כ כמו כן אם הוו שמותיהן כוין דהוה איסור באיסור. אך לפ"ז מש"ה רק לוקין, ואע"ג דאין מזהירין מן הצד או במה הצד. מ"מ בכאן הא בלא"ה הוה איסור עשה. והרב המגיד כ' היכא דהוה בלא"ה עשה אזי מזהירין מן הדין. ואך כרת אינו חייב דכיון דילפינן מבב"ח, ובב"ח לא הוה רק לאו ולא כרת. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דאין חייבין כרת רק לוקין. והנה בשאר איסורין היכא דיש ע"י תערובת באינו מינו נ"ט בכזית בכא"פ מש"ה לוקין, משום דעכ"פ איכא עשה [מגיעולי עכו"ם] וא"כ הוו איסורין ואין מבטלין זא"ז. והוה שפיר בכזית בכא"פ אם אכלו לוקין, ומשא"כ בכאן הא בטלה דעתיה. וקודם אכילה הוה היתר באיסור, ומש"ה רק דוקא מכח דדרשינן כל ואזי אין צריך לענין איסור כזית בכא"פ. ומש"ה שפיר לוקין אם אכל כולו כזית בכא"פ

או י"ל קושית התוס' בפסחים דף מ"ג ע"א בד"ה תניא כוותיה וכו', וא"ת מה תניא כוותיה דלמא משום דכ"ש הוא. וי"ל משום דהנה הרא"ש בפ' גיד הנשה כ' דמש"ה יבש ביבש אפילו אם נתבשל אח"כ שרי, דידיעה גורמת דכבר נתבטל. והא חוזר וניעור הוה משום דהוכר האיסור וע"ש. והנה איתא בבכורות דף כ"ג, דאם אמרינן טומאה כמאן דאיתא לענין חוזר וניעור אלמא דהוה כמו דאיתא ומטמא במשא. והנה אם נימא דיהא אסור לאכול בבת אחת כמו משא. כתב הרא"ש שם החילוק. דבשלמא בטומאה הוה שני מינים טומאה, טומאת משא וטומאת מגע. ויכול להיות דבמשא מטמא אבל לא במגע, ומשא"כ בכאן אם אסור בב"א אסור בזה"ז דכיון דהוה עדיין איסור ע"ש. ונמצא אם נימא דלא אמרינן חוזר וניעור בשאר איסורין, וא"כ הוה איסורא כמאן דליתא ושפיר הוה מותרת בהנאה בב"א. אע"ג דהנאה הוה בב"א או דאכל בב"א. ואך באמת הרא"ש כ' דעיקר הטעם דהוה כמאן דליתא, משום דידיעה גורמת ההיתר, וא"כ לפי"ז מתורץ הא דהקשה הר"ש במס' טבול יום פ"ב משנה. ג'. דמאי פריך בפסחים מדרבנן נשמע לר"ע ונלמד מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין. הא אין מזהירין מן הדין וע"ש. דהנה באמת בב"א היכי נתבטל הא הוה כמו משא. וע"כ משום דרק דידיעה גורמת ההיתר והוה כמאן דליתא ואינו חוזר וניעור והוה ג"כ הטעם משום דידיעה גורמת ההיתר. ודלא ס"ל כהרא"ש בפ' ג"ה רק דאינו חוזר וניעור ג"כ יעו"ש היטב. וא"כ הא עיקר הטעם דאין מזהירין מן הדין הוה דאולי יש פירכא על הך ק"ו, וא"כ עכ"פ ליכא ידיעה להיתר: סימן טו

והנה י"ל גם הרמב"ם דפסק [בפ"ה מה' נזירות הלכה ד'] דאיסורי נזיר אין היתר מצטרף לאיסור ואמאי לא פסק כר' יוחנן דבנזיר היתר מצטרף ויש לומר משום דהנה על קושית העולם. דהיאך יליף מגיעולי עכו"ם דלמא משום בב"ח. וי"ל דממ"נ אם היה בשר לחוד או חלב לחוד. קשה הא רב ולוי פליגי (א) אם בישל חצי זית בשר וחצי זית חלב. דרב סבר דאינו חייב, דבעינן דיהא ראוי לחול על כל אחד שם איסור. וא"כ גבי קדירה דהוה רק טעמא בעלמא. ואם אמרינן דטכ"ע בשאר איסורין שרי. א"כ על כל אחד בפ"ע אין ראוי לחול שם איסור. וחיבורן לא נקרא בב"ח. לאסור יחד בחיבורן. בשלמא אם אמרינן בשאר איסורין טעמא אסור ניחא דאעפ"כ הוה כבישל בב"ח ממש. וא"כ ראוי לחול על כל אחד איסור בפ"ע, ואזי מצטרפין בחיבורן לקרוא שם איסור בב"ח עליהן וא"כ רק מהחשש גיעולי עכו"ם, אם כבר נתבשל בב"ח יחדיו, וא"כ הוה כמו שאר איסורין דנעשה כבר נבלה וטעם כעיקר נמי שרי. וכסברת הש"ך (ב) וכמ"ש לעיל. אך הרמב"ם הא פסק (ג) כלוי דאפילו חצי זית חלב וחצי זית בשר נמי מצטרף דליהוי בב"ח. וא"כ שפיר לא מצי למילף מגיעולי עכו"ם דאפשר דהטעם משום בב"ח. וא"כ לא מוכח טכ"ע, וצריך משרת על טכ"ע. ולא מוכרח היתר מצטרף לאיסור בנזיר. ומש"ה פסק דלא כר"י גבי נזיר ומתורץ שפיר הרמב"ם

והנה לפי דברי הנ"ל, מתורץ ג"כ הא דהקשו התוס' (ד) אמאי גבי שתי קד רות פריך לאביי ולטעמיך דאמרת היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר