שו"ת ר' משולם איגרא קד

ומשו"ה אסור בהנאה, ומשא"כ דמוקי ע"י תערובות וא"כ תיקשי דהא בחלב ובשאר איסורין ג"כ אסור המשקה ואעפ"כ מותר בהנאה, אלא ע"כ דגרע שלא כדרך אכילתן ממשקין היוצאין, ושפיר אמר תניא כוותיה כו' ומשא"כ לפי מה דפי' לאביי לעיל (בד"ה והנה לפמ"ש לעיל מפורש רבינו זה באר היטב ע"ש) דהוה באמת על כזית בכא"פ נאסר ונעשה נבלה כל ההיתר, וא"כ קודם שאכל לא נאסר מכח טע"כ, ושפיר הוה היתר ומוקי רבנן הקרא על נוקשה לאיסור, ושפיר מתורץ הטור

וגם הרי"ף ע"כ הלך כשיטת הטור ומש"ה כיון דאיפסק דהוה סתם ואח"כ מחלוקת לענין נוקשה, ממילא הוה הוא הדין לענין תערובת. ומש"ה לא פסק כר"א ודוק

והנה לפמ"ש לעיל בר"ד לאביי, דבאמת כסברת ה"ר חיים כהן אם הוה כזית בכא"פ אזי עובר על כל כזית היתר ואיסור עכ"פ בעשה. משא"כ אם ליכא כזית בכא"פ, ונמצא דמקודם שאכל אמרינן בטלה דעתיה אצל כל אדם, דמן הסתם לא יאכל כן. וא"כ קודם אכילה ליכא כזית בכא"פ. ורשאי עכ"פ מן התורה לאכול היתר ואיסור יחד כזית. אך דלא יאכל כזית בכא"פ, ונמצא דמיקרי היתר. ושפיר בטלה. דכיון דהוה ליה שם היתר עליו, דהיה רשאי לאכול ההיתר יחד עם האיסור, ולא כזית מן האיסור לבד. וא"כ אפילו אם יאכל כזית איסור בכא"פ אין לוקין עליו. ומוקי באמת הקרא לרבנן על נוקשה לאיסור. ומ"מ לא מוכח תערובת ללקות. ומשא"כ לר"א דיליף מכל עכ"פ ללקות אם יש באיסור והיתר יחד רק כזית. וא"כ בודאי אין בטל. דאיסורין אין מבטלין זא"ז. ושפיר לר"א הוה אמינא דחייב נמי כרת בכא"פ ומש"ה מיעט קרא. וא"ש הטור כדלעיל: סימן יד

והנה י"ל קושית התוס' בפסחים דף מ"ד ע"ב ד"ה ורבנן כו' דהקשו לאביי דאמר בב"ח לאו חידוש ל"ל משרת ע"ש, וי"ל משום דהנה הפי' דאביי מקשי דאי ס"ד חידוש הוא אפילו בלא נ"ט נמי. ולכאורה יש ראייה [מן התורה] דאינו אסור כי ליכא נ"ט. דהנה התוס' בחולין (א) גבי סילק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. כ' דהא בבכורות אמרינן מצא מין את מינו וניעור. ותירץ התוס' דשם הוה מים גוף האיסור, כי נטמא [ממים הטמאים] משא"כ מינו אינו אסור אלא מכח התערובות. וא"כ אם נימא דנ"ט בר נ"ט בבישול אסור וכסברת רש"י (עיין חולין דף קי"א ע"ב תד"ה הלכתא דגים) או כמ"ש הפלתי דמה דנ"ט בר נ"ט שרי הוה רק כמו משהו. והיכא דמשהו אסור גם נ"ט בר נ"ט אסור. ולפ"ז אם אמרינן דבב"ח משהו אסור ותקשי דהאיך מהני הגעלה לכלי עכו"ם, דלמא הוה מקודם חלב או בשר, וא"כ השתא דיבשל בשר יהא חוזר אותו המשהו חלב ויאסר, דהא הוה בב"ח גופא איסור ולא מכח תערובת. ואלא מוכח דאינו אסור במשהו ומה מקשי אביי. ואך [הכי מקשי] דא"כ תקשי אמאי לא ילפינן מגעולי כותים. ואין לומר דחידוש הוא דהוה נ"ט לפגם. וא"כ האיך מצי למילף [בעלמא דיהא מהני הגעלה] דהא בדין שרי אך דהוה גזירת הכתוב התם דאסור נט"ל. והתורה גזרה דיהא מהני הגעלה. אלא ודאי בגיעולי עכו"ם לא הוה חידוש

והנה במה דאמרינן בשר בחלב חידוש משום דאי תרי כו' (עיין חולין דף ק"ח תד"ה דחידוש הוא) קשה לפי דאיתא שם בחולין (ב) הא אנן לחומרא בעי למילף והחידוש הוא הקולא ע"ש. והנה לפי דאיתא שם א"כ הכי נמי לא הוה פירכא דחידוש. דהא אנן חומרא בעינן למילף דיהא טעמו אסור אך י"ל דזה שפיר אם רצה למילף רק דיהא עכ"פ טעם אסור, דה"א דטעם לא אסור וא"כ ליכא פירכא דחידוש כנ"ל, ומשא"כ אם רצה למילף ביטול כמ"ש הפר"ח דטעם לאו כעיקר הוא משום דנתבטל הטעם ג"כ. וכמ"ש רבינו לעיל הוה הטעם [פשוט דלא מצינן למילף] מבב"ח כמו שפי' רש"י שם דהחידוש הוא דכל אחד בפ"ע היתר ואינו בטל כמו כלאים. אך אם נימא כמ"ד דגדי לרבות את המתה. וא"כ באמת שם [גבי מתה] לא שייך הטעם דשמותיהן שוין דהוה היתר בהיתר. דהא הוה מקודם נבלה, ואמאי אסור בזה בב"ח. ואך אם נימא טכ"ע שרי לא הוה קשה, דהא מקודם דהוה בב"ח ורק משום נבלה טעמא בעלמא בשאר איסורין שרי. ומיקרי שפיר היתר, דכיון דבשאר איסורין ליכא איסור על טעמא בעלמא. ובשלמא אם הוה באמת טעמא בכל מקום אסור. ורק דהחילוק הוא בשאר איסורין נתבטל ולא בב"ח. ואם כן שפיר בשאר איסורין נתבטל דכיון דבאמת הוה איסור בטעמא והוה שם איסורין דנתבטל. וא"כ גם לענין בב"ח בטל, דכיון דאין שמותיהן שוין. אלא ודאי דגם בשאר איסורין לא בטל, דכיון דליכא הך טעם דבב"ח כל חד באפי נפשיה שרי מש"ה לא נתבטל, ושפיר יליף כל איסורין מבב"ח

והנה אם אמרינן דטעמא שרי בכל האיסורין. והא דאיצטריך לרבות נבלה, משום דבאמת נ"מ אם נתערב לח בלח שומן בחלב. דעל זה לא שייך טעמא בעלמא. אך זה הוא האמת דהתורה אסרה בנבלה אפי' חלב בבשר דהוה רק טעמא בעלמא, וא"כ תקשי אמאי לא בטלה, לפי האמת אם נימא דבשאר איסורין עכ"פ בלא ביטול נמי טעמא אסירא, והנה אם נימא דטעמא שרי [בשאר איסורין] הוה אמרינן כנ"ל [דגדי לרבות המתה] אתי בחלב עם שומן. ובאמת לא בטיל גם בשאר איסורין, דזה לא הוה טעם בעלמא רק דטעמא שרי ואי בשוין נתערבו. והנה באמת כי יליף מגיעולי עכו"ם והנה אם נימא מכח ביטול, אין לומר דאם הא דאין מבטלין איסור לכתחילה מה"ת אסור. וא"כ מש"ה צוה להגעיל, אך עכ"פ זה ילפינן דטעם עכ"פ אסור וממילא יליף מבב"ח דלא נתבטל, וא"ל דהוה חידוש. ר"ל דהא דלא נתבטל והוה היתר בהיתר כנ"ל. וא"כ ל"ל קרא דגדי לרבות נבלה, ושם הוה איסור, דהא על זה דהוה איסור עכ"פ שפיר ילפינן מגיעולי כותים דעכ"פ בלא ביטול איכא איסור. וא"כ ממ"נ או מבב"ח או מגיעולי כותים. וא"ל דגיעולי כותים הוה לפגם אסור והוה חידוש [וע"ז דהוה איסור ג"כ לא מצינן למילף וא"כ] על זה גופא תקשי אמאי לא יליף מבב"ח [דעכ"פ הוה איסור] וע"כ צ"ל דבב"ח הוה חידוש מכח אי תרי כפי' התוס'. ואע"ג דלחומרא ילפינן. לא מצי למילף מכח החידוש. דזה אין סברא דלחומרא שפיר מצי למילף כנ"ל. אך דע"כ דס"ל דהפי' כמ"ש הפ"י, דבאמת כיון דלא אסור בכבוש אע"ג דהוה טעם אלמא דלא אסרה הטעם, ועי"ל משום דאם נתערב לח בלח שומן בחלב וא"כ הוה ממש אפילו הכי בלא בישול שרי אלמא דאין הטעם מכח טעם