שו"ת ר' משולם איגרא קג

כדרך אכילתן. וכמ"ש המל"מ (ג) דהנאה נמי הוה שלא כדרך אכילתן. או כמ"ש הפ"י דהנאה מביא לידי אכילה דקונה בדמים דבר מאכל. וזה אפילו שלא כדרך אכילתן. וא"כ שפיר שייך בכא"פ לענין מלקות. אך לענין כרת. הא אין חייב כרת על הנאה. וא"כ גם על שלא כדרך אכילתו אינו חייב כרת. אך הא דמשני הש"ס הנח לכותח הבבלי כו'. הוה למאן דס"ל. לא יאכל ולא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. וא"כ אין לוקין שלא כדרך אכילתן ועיין בפ"י בפסחים דף כ"ד ע"ב משא"כ להרמב"ם. דפסק כחזקיה ומלא יאכל בציר"י שמעינן אפילו שלא כדרך אכילתן

או י"ל דבאמת הש"ס משני הכי. אי בעיניה כו' בטלה דעתיה הפי' הכי דמשום זה לא עבר בב"י וב"י. דאתקש דווקא ב"י וב"י על מה שחייבין כרת. ומש"ה בנוקשה ובתערובת אינו עובר בב"י וב"י. וכמ"ש הפ"י בפ' אלו עוברין לשיטת התוס' יעו"ש. וא"כ כיון דאין חייב כרת אינו עובר בב"י וב"י. וא"כ שפיר בטיל לענין ב"י וב"י. ולא הוו שמותיהן שוין. (ד) משא"כ הרמב"ם דפסק דעובר בב"י וב"י. אע"ג דאין חייב כרת ומוכרח [כוותיה] מדלא קאמרינן (ה) איכא בינייהו בין חזקיה ור' אבהו חמץ ע"י תערובת וכקושית התוס' (ו) אלא ודאי דיליף דאסור בהנאה בתערובת מערלה דלא נעבדה בה עבירה. וכאן נעבדה בו עבירה דעובר על ב"י וב"י אע"ג דאינו חייב כרת. וא"כ משו"ה לוקין דאע"ג דאינו חייב כרת עובר על ב"י. דלא כסוגית הש"ס דהכא. ומתורץ שפיר הרמב"ם ממה שהקשו עליו הפוסקים

והנה בזה מיושב דעת הטור. דכ' ושמעינן ליה לר"א תערובת וכ"ש נוקשה. ובאמת אמרינן תניא כוותיה דר' יוחנן כו'. ואילו נוקשה בעינא לא קתני. והנה הפי' הכי [דצריך להבין] במה פליגי ר"נ ור"י דמר אמר נוקשה וכ"ש חמץ ע"י תערובת. ומר אמר להיפוך. י"ל דבאמת משקין היוצאין ממנו אינן כמותו. וכ' הפ"י דלר"י הוה רק בהנך דכתיבי בפירוש [הוא דאסור משקין היוצאין] הא באלו דלא כתובין בפירוש לא. דאמרינן הא בערלה ג"כ אינו אסור. וע"ש היטב (ז). והנה התוס' הקשו, וכן בתשובות חכ"צ. דאמאי משקין אינן כמותן הא טעם כעיקר מן התירה. והנה לפי הך סברא [של הפ"י] ל"ק. דבאמת דהא [דטעם כעיקר הוא מגיעולי עכו"ם. והא] הגעלה לא הוה רק מזה [דכתיבי בפירוש דאסור המשקין] דהיינו חלב ונבלה. ובחדש וערלה דאמרינן בהו משקין אינן כמותן ל"ש להקשות מכח טעם כעיקר כקו' התוספות. דהא בלא"ה אינו נוהג בשל נכרי ובשבילם לא צוה להגעיל

והנה התוס' הקשו בפסחים דף כ"ג ע"ב. דתערובת מנא ליה [לחזקיה] לאסור בהנאה מדלא חייב כרת אלמא דזה לא הוה כחמץ דגן גמור ע"ש. (וא"כ) באמת הקשה רש"י (ח) הא טכ"ע מן התורה. אך באמת הא גבי כזית בכא"פ הוה גזרת הכתוב בחמץ בפסח דאינו חייב כרת. מכי כל אוכל. וכמ"ש הרב הכ"מ ע"ש היטב. וא"כ ליכא למילף משקין היוצאין מחמץ גמור. דחמץ גמור הוה כרת. וא"כ לא הוה טכ"ע. דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן. דהא אפילו אי הוה התערובת ע"י כזית בכא"פ מ"מ לא הוה ע"י תערובת כרת. מכח המיעוט דכי כל אוכל. וכמ"ש הכ"מ. וא"כ לא הוו משקין היוצאין מהן כמותן. וכמ"ש התוס' הנ"ל דמנא ליה דחמץ ע"י תערובת אסור בהנאה. אלמא דנחלק מחמץ דגן גמור. ולא מצי למילף מיניה ומשו"ה אין לוקין על תערובת לרבנן. ומיושב קו' רש"י הנ"ל. ואם הוה אמרינן דמשקין היוצאין מהן כמותן מטעם כעיקר אסור מה"ת. י"ל [דלוקין על תערובות דכיון] דלא בטלה ברובא מכח איסור עשה דגיעולי כותים. וא"כ אפילו הוה רק איסור עשה. מ"מ איסורין אין מבטלין ולוקה בכזית בכא"פ על טעם. אם משקין כמותן למלקות. וא"כ כיון דרבינהו נוקשה (ט). והנה הש"ס בפסחים דף כ"ד מדמה שלא כדרך אכילתן למשקין היוצאין מהן. וא"כ ממילא משקין היוצאין מהן כמותן וטעם כעיקר אסור. וא"כ כיון דטכ"ע אסור עכ"פ בעשה. ממילא לוקין דאיסורין אין מבטלין זא"ז וזה הוא הפי' למ"ד נוקשה בעיניה בלאו וכ"ש ע"י תערובת

ולמ"ד דתערובת לא ילפינן מנוקשה. הוה הפירוש דס"ל באמת דאם אכל כל הכזית בכא"פ בטלה דעתו אצל כל אדם. וא"א לא משכחת דיהא חייב אם אכל כל כזית בכא"פ. אך לר"א דס"ל תערובת בלאו הכי יליף [דכ"ש נוקשה]. דהא באמת לר"א ילפינן בחולין דף ק"כ משקין כמותן. ולא מזהירין מן הדין. ובמה צד [יליף משקין ע"ש] ואין מזהירין מן הדין [ומשו"ה אין לוקין]. אך בכאן הא כל לרבות. וא"כ כיון דאמרינן כאן דמשקין כמותן הא בוודאי מכח טכ"ע, וא"כ מוכח נמי נוקשה. וכמו דמדמי הש"ס שלא כדרך אכילתן למשקין היוצאין ממנו

[וכיון] דהנה מ"ט לא אמר דמנוקשה מוכח התערובת דזה יותר מסתברא [הוא רק] משום דקשיא ליה בכזית בכא"פ באמת אם אכיל כל הכזית בטלה דעתיה אצל כל אדם. וא"כ ע"ז שפיר מייתי התניא כוותיה כו' דקתני יכול יהא חייב כרת כו'. וקשה מנא ליה כיון דלא כתיב רק לאו. וע"כ צ"ל דהוה הטעם מכח איסורין אין מבטלין זא"ז. ואכיל כל כזית בכא"פ. אלמא דלא אמרינן בטלה דעתיה אצל כל אדם. דאל"כ מהיכי תיתי דחייב כרת. אך טעמא הוה משום דאמרינן איסורין אין מבטלין זא"ז. וא"כ תקשי עכ"פ לרבנן [נהי דלא דרשי כל למלקות] עכ"פ אתי כל לאיסור (י) וממ"נ הוה קשה אם אמרינן [דקרא אתי לאיסור] לנוקשה, וא"כ ממילא הוה אסור תערובות. דהא איסורין אין מבטלין זא"ז וא"כ קשה בכותח הבבלי דיש בו כזית בכא"פ מחמץ דגן גמור [אמאי אין לוקין] והטעם [הועיל] לזה [דגם בהיתר יש טעם איסור] דעכ"פ נהפך היתר להיות איסור מכח גיעולי כותים, (כ) ואם מוקי קרא על תערובת לאיסור, פשיטא דלוקין על תערובת דכיון דאיסורין אין מבטלין זא"ז, [והנה מה דמשמע בע"ז דגבי יין שנפל לחומץ דהוה מקודם אינו מינו בטיל אע"ג דאח"כ הוה מינו, וא"כ הרי דאזלינן בתר מעיקרא, והכא מעיקרא לא הוו איסורין אלא איסור בהיתר. ל"ד לכאן דהא איסור מעורר איסור והיתר מעורר איסור, ועוד משום דשם דהוה מינו דהוה באמת נעשה הכל היתר כמו מבטל] וע"כ צ"ל כחזקיה דלא תאכל לא משמע הנאה. וא"כ שפיר נ"מ לענין הנאה, ונקרא היתר ומבטל האיסור, אך א"כ אמאי צריך שריפה, דהא כיון דאינו עובר על ב"י וב"י וכ התוס' ריש פסחים דהיכא דאינו עובר בב"י הטעם דצריך ביעור משום כו'. משום דהא אסורין בהנאה ולא בדיל מיני' ע"ש, דאל"כ תקשי מתרומה טמאה דהדין דמצי להשהותו וע"ש (ל) גבי ותקלה עצמה תנאי היא, וא"כ צ"ל כמ"ש התוס' לעיל בפסחים דף כ"ב, דגבי גיד הנשה מיקרי אכילה הנאה כיון דלא שייך גביה אכילה, הכי נמי גבי נוקשה