שו"ת ר' משולם איגרא י

שפיר אמר הואיל ואישתרי לעשה [דשילוח] (א) ומתורץ שפיר (ב)

והנה הא דהקשו התוס' בפסחים דף צ"ג ע"ב ד"ה וקאמרת כו' וכתבו התוס' דבחנם אמר כן וקאמרת שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו'. דאפילו אם הוי ס"ל אין שוחטין וזורקין על ט"ש. מ"מ על טבול יום שוחטין וזורקין. ותיקשי [מטבול יום ע"ש.] ובאמת יש לומר. בשלמא בדרך רחוקה אע"ג דבאכילה ראוי (ג) מ"מ מחוסר מעשה דהליכה. דאם לא ילך עד הלילה לא יהא ראוי גם בלילה לאכול. ומשא"כ בטבול יום. דשימשא ממילא ערבא (ד) ומש"ה מקשה מטמא שרץ דמחוסר טבילה

אך לפי"ז תקשי עכ"פ ממחוסר כפורים. דלכ"ע שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים (ה) אע"ג דאין ראוי לאכול (ו) אך ממחוסר כפורים ל"ק. משום דראוי שיביא קרבנות מקודם השחיטה. וא"כ יהא ראוי ממילא בשעת שחיטה. אך אם ס"ל כתירוץ התוס' (ז) הא בעינין בעידנא (ח) וא"כ [גם במחוסר כפורים] אין ראוי קודם השחיטה. והוי תקשי [ממחוסר כפורים כנ"ל] ואך ע"כ צ"ל כס' התוס' (ט) דעשה שיש בו כרת אין צריך בעידנא (י)

והנה אמרינן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ שפיר קשה מן דרך רחוקה [על מחוסר כפורים.] ולא שייך תירוץ הש"ס (כ) משום דלא קאמר קרא רק טמא לנפש. דהא באמת אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ עדיין תקשי אמאי לא אמר קרא רק לטמא לנפש. וא"כ לפי"ז לא שייך לומר דאתי ודחי ל"ת גבי היכא דהוי טבול יום ומחוסר כפורים דהא כיון דהוי טבול יום ואין רשאי לכנוס בשעת שחיטה (ל) דהא בשעת אכילה הוי מחוסר כפורים. וא"כ אין רשאי לשחוט על מחוסר כפורים רק דיביא קרבן מקודם

אך אם אמרינן דבאמת למ"ד שוחטין וזורקין. וא"כ שפיר מוכח מן קרא דכתיב טמא לנפש. ומ"ד אין שוחטין כו' מחוסר כפורים דאמרינן דזורקין לא משכחת רק היכא דמייתי חטאת העוף (מ) וא"כ בשעת שחיטה מצי להביא הכפרה מקודם. ואפילו למ"ד [שם] דגם בבהמה (נ) לא קשה די"ל דס"ל דבשעת שחיטה הוי חצות (ס) וא"כ עדיין לא נשחט תמיד של בין הערביים. ושפיר מצי להביא הכפרה. וראוי בשעת שחיטה

אך שם גבי מצורע וראה קרי הוי טבול יום ואין ראוי בשעת שחיטה. ומחוסר כפורים ג"כ הוי שפיר קשה (ע) אך דמצי להביא כפרה מקודם וא"כ אי אמרינן (פ) מכת דיחוי (צ) תו אי אפשר אם אמרינן דבעינן בעידנא. וצריך לשחוט הפסח מקודם. וא"כ אי אפשר לומר דהוי [יכול] להביא כפרה מקודם. בכדי דלא יהא מחוסר מעשה דהא אסור להכניס ידיו דהא דחי הפסח כיון דלא הוי בעידנא. וע"כ צ"ל דשחט הפסח מקודם וא"כ שפיר תקשי (ק) א"ו למ"ד דס"ל אין שוחטין וזורקין כו' ס"ל דבאמת לא דחי' כלל בכה"ג (ר) ומש"ה לא שייך תירוץ דרבינא (ש) דלמלקות איתמר (ת) דעדיין קשה דניהו דהוי רק למלקות. מ"מ הא אין ראוי בשעת שחיטה. וצ"ל דראוי להקריב הקרבן מקודם. וא"כ לא הוי בעידנא. ואיך דחי הל"ת שיש בו מלקות עכ"פ על ביאה במקצת (א) והואיל ואישתרי לא ס"ל לרבא ביבמות (ב) ומש"ה פסק הרמב"ם דלא כעולא. וביאה במקצת לא שמי' ביאה (ג) דבאמת מקשה הש"ס (ד) ממתניתין דזב שראה שתי ראיות לרב דס"ל אין שוחטין. אלמא דבעי [הש"ס לומר] דלרב מתניתין. ס"ל דאין שוחטין (ה) ומה שכתבו התוס' ריש פ' מי שהיה טמא דמתניתין דלשם [דלא כרב ע"ש] לשיטת הרמב"ם לא מוכח כן. והנה אע"ג דזה הוי ברייתא מצורע שחל [כו' וראה] קרי (ו) מ"מ רבא אמר [כהך ברייתא] דפסק הלכה (ז) ולרבא לא שייך התירוץ אפילו למלקות. דקשה כדלעיל לא שייך דיחוי (ח) דכיון דאין שוחטין על טמא שרץ

ולפי מ"ש לעיל. מתורץ קושיות הש"א דהקשו על התוס' דכתבו דהא דאמרינן (ט) דדחי טומאה היא גבי פסח ולא הותרה. הוי רק מדרבנן (י) וא"כ תקשי הא דאמר רבא [שם] אדרבא טומאה דחוי' מה לי חד דיחוי ומה לי תרי דיחוי. דהנה התוס' כתבו [כן] ביומא (כ) דהא דחילוק בין יחיד הוי רק מדרבנן. דהתוס' הקשו דכוון דכתיב במועדו מה"ת לחלק (ל) וא"כ לא שייך (מ) דנימא קולא משום [הדחוי'. כיון דלא הוי רק מדרבנן]

ואך י"ל. דבאמת קשה למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ לא מוכח מן טמא לנפש (נ) אך צ"ל מכח דיחוי (ס) וא"כ יכול לעשות בטהרה ולטבול ולא