שו"ת מהר"ש אלפנדרי צד

כשר וממקום שבא מוכרח וברור דאף אם היה בקרא כתוב אתרוג דאפ"ה נדמה וכלאים כשר שהרי לענין פדיון פט"ח אע"ג דקדשים ושה כתוב עכ"ז ס"ל דפודין ואע"ג דפליגי רבנן היינו משום כדקאמר רבא דס"ל דגמירי כל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים וממילא נשמע דאם לא כתוב שה אע"ג דהוי במידי דקדשים גם כלאים כשר וכ"ש וק"ו במידי דהוי כהדיוט

ולענין אותו ואת בנו אמרי' בגמ' דנוהג דאע"ג דכתוב שה ואמר רבא כ"מ שנא' שה וכו' דרשינן או לרבות את הכלאים הכא אינו כן דלא תפרוש שה דאע"ג או דגבי קרבן מיעוטא והכא רבויא כיון דאינו קרבן מסתברא שהוא לרבות דהוי שה ומאי דצריך רבויא הוא משום דבכ"מ דכתיב שה קרבן דילפי' שהוא למעט אבל כשאין כתוב שה ולאו קדשים הוא וכגון באתרוג דאפי' אי הוה כתיב אתרוג בפירוש ודאי דכלאים נמי בכלל ובזה כולי עלמא מודו ואפי' למאן דבעי כולו שה משום דכלאים הוי כולו שה וגם לענין נדמה נראה ברור דה"ד לענין קרבן ומשום דמעטיה קרא הא בעלמא ליכא כמבואר בפ' הלוקח עובר דסלקא דעתיה דאין ללמוד לפסול נדמה כשעיר ר"ח ממאי דמעטיה קרא לנדמה משום די"ל דה"ד לקרבן חובה אבל נדבה לא ועוד אמרו שם אמ"ר אשי אף אנו נאמר הדלה הגפן ע"ג תאנה יינו פסול לנסכים מ"ט זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו ע"כ ופרש"י מה זבח שלא נשתנה דהא פסול לקרבן ע"כ הרי דאפי' בנסכים דהוי כקרבן היה ס"ד להכשיר אי לאו משום דאתקש למזבח הרי מפו' דבמידי דלאו קדשים דנדמה שרי והכי מתבאר ממאי דאבע"ל בפ' הלוקח טוב' חמורו מהו לפדות בנדמה אליבא דר"א לא תבעי לך השתא בכלאים פרקי בנדמה מבעיא כי תבט"ל אליבא דר' בכלאים הוא דלא פרקי בנדמה פרקי או"ד ל"ש ולא אפשיט ע"ש הצדדי דבעיא הוא דדוקא לענין כלאים הוא דלאו פרקו משום שה וכ"מ שנא' וכו' אבל נדמה כשר דדוקא לגבי קרבן נתמעט או"ד ל"ש דכיון דעכ"פ מידי דקדשים הוא ולענין כלאים דמי לקרבן משים דכתוב שה כמו דבכלאים אין פודין גם דלענין נדמה הדין כן והרמב"ם פי"ב מה' בכורים פי דאין פודין לכתחילה ואם פדה פדוי ואחריו נמשכו הבאים אחריו הרא"ש ופוס' אחרים והרדב"ז בפי' שם בעיא דל"א הילכך אם פדה בדיעבד פדוי ע"כ ואין זה מספיק ומרן בכ"מ כתב דאין מחייבין לחזור כיון דאין בו קדושת הגוף ע"כ וע"ע בב"י יו"ד סי' שכ"ח וראיתי להר' מהריט"א בה' יו"ט שעמד ע"ד וגם ה"ד הר' מהריק"ו שכת' לתרץ ב' תירוצים האחד משים דתלוי בממון ואם נתן לכהן שויו גם האיסור נגרר בתר הממון וב' כיון דאין האיסור מפורש בתו' והר' מהריט"א תמה ע"ד וע"ש דצלל במים אדירים ולפ"ד איני רואה דבר דמתישב אל הלב ונראה דסמך על סוגיא הנ"ל כמבואר שם בדברי ר"א שהוא בתרא דס"ל דלא מעטיה קרא נדמה אלא בקרבן דשה וע"ז ולולי זה אפילו בנסכים היה ס"ד דכשר נדמה אלא דאתקשו למזבח ולכן בפט"ח דהוא רק קדושת דמים ודאי כשר לפדות מה"ת ומפני זה לא תנן כ"א רק אין לפדות בכלאים דחמיר טפי וילפי משה אבל נדמה ש"ד ובכן אף אי סתמא דתלמודא מבעי"ל לא שבקי' מאי דפשיטא ליה לר"א דבתרא הוא ומה גם הי"ל דמאי דאבע"ל הוא מדר' ולכן הנה נכון פסק הרמב"ם ויען שאנו כעת פה בלא ספרים ושמעתי עוד שיש מרב אשכנזי אחרון שחבר ס' שי"ל ע"מ בכורות והבאתיו וראיתי שכתב וז"ל דהבעיא הוא רק מדרבנן וכמבואר בגמר' להדיא אלא איזהו דמי לכלאים דשוינהו רבנן לכלאים רחל שילדה כמין עז ואביה שה מודה שהוא מדרבנן ע"כ ואין זה הכרח ואפי' דיוק כלל שהרי ע"ז שאל בגמרא שם ע"ז למאי אי לקדשים וכו' וכו' והא ודאי מדאורייתא הוא