שו"ת מהר"ש אלפנדרי צב

הראה מקום והדרב"ז בפי' הנד"מ כתב משום דאמרי' לענין קרבן מן הצאן להוציא הנעבד וזש"כ רבי' שהבכורים כקדשי מקדש ע"כ וי"ל דמשם לא מכרע כ"כ דאכתי ק' דמנ"ל להרמב"ם דבכוריה הוו כקרבן ומשו"ה הכ"מ לא הראה מקום לד' רבי' ולפי מאי דכתיבנא גם דין זה נתבאר פירושו אשר לפי האמור הנה נכון ונתבאר ג"כ מ"ש הרמב"ם שם בה' בכורים די"ט וז"ל וכן וראה ני שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש ע"כ והדרב"ז בפי' שם נדחק וגם בכ"מ כתב ואפשר שמ"ש יראה לי איני לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש דאע"ג דהתם מייתי לה מלא ביערתי ממנו בעמא ההוא במעשר הוא דכתוב והגמרא קיצר במובן ע"כ ואכתי ק' דמנ"ל להרמב"ם הא כיון דהפסוק קרא לבכורים תרומה כמ"ש ותרומת ידך אלו הבכורים אכן לפי האמור שורשו פתוח בירושלמי

ונמצאת למד ממ"ש דאף במאי דפסול לקרבן משום דנעבדה בו עבורה וכגון בע"ז דחמיר טובא ומאיס לגבוה אין ללמוד ממנו לענין מצוה דכיון דשרי להדיוט מצוה נמי כהדיוט ואפי' באיסור ע"ז דמאיס ובר מן דין נראה דמה שעלה בדעת הלבוש לומר דמה שאסרה תו' בכלאים לקרבן דהוא משום דנעבדה בו עבירה ומאיס לגבוה במחכ"ת זה אינו דנראה ברור דמה שהקפידה תו' בכלאים לקרבן אינו כן אלא שהוא דווקא משום דבעי לקרבן מה שאינו משני מינים מעורב דאם מעורב ממין אחר לא הוי שה לענין קרבן וכן נראה ממ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' איסורי המזבח ה"ד למדקדק בדבריו ע"ש וכן יש לדקדק ממ"ש רש"י בפ"ק דבכורות גבי מ"ש השתא בכלאים פרקי' בנדמה מיבעיא וז"ל בכלאים דתרי מיני נינהו ע"כ ע"ש דנראה דמה שהקפידה תורה שהיא דוקא שיהא ממין אחד לקרבן וכן נראה ממאי דפריך בפ' מרובה ואימא או לרבות כלאים ואם איתא דיש טעם וסברא דבקדשים יש להקפיד משום דנעבדה בהם עבירה לא אתי שפיר ומפו' יוצא שם דגם לפי המסקנא אי לאו דמעטיה תורה היה כשר לקרבן ואף דנעבדה בו עבירה והרי מפורש יוצא שם ממה דהוצרכו שם לכמה דברים למילף דלא מהני בכלאים וכן מדאמר רבא שם כי"מ שנא' שה להוציא את הכלאים שהוא ג"כ להוציא פטר חמור דמפו' יוצא דבדליכא מעוטא כשר ומשו"ה אמר רי"א דפודין פטר חמור אף שנא' שה כיון דלא גמר הגז"ש, ועיין עוד בתוס' מס' חולין דקט"ו ע"א ד"ה חורש שכתבו וי"ס דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא ולגבוה מנ"ל דשרי דכתיב ומיד בן נכר וכו' מכל אלה, מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה ע"כ וע"ע בריש נזיר דף ל"ד ותוספות שם ומסתמא משמע בכל גוונא אף דנתהווה בעבירה דומיא דחורש בשור וחמור דדוקא באיסור ע"ז דחמור ומאיס טובא הוא דיש לחוש ומ"ש לעיל לסיוע ללבוש ממה שכתב רבא בתמורה דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כד מעילת שפיר משם יש לדייק דכלאים אינו משום דנעבדה בו עבירה דמלבד דאתמר שם ק' דלפני כפרה הוא עצמו יקריב אשם וגם רבא מודה דבעולה יקריבו וכתבו רש"י ותו' שם משום דהנהו לאו לכפר אתין ע"ש דמתבאר מזה דגם רבא לאו משום דמאיס אלא דמסברא קאמר דבדבר הבא בעבי' אינו ראוי שיתכפר בו ובכן יש לתמוה ע"ד המרדכי פ' לולב הגזול דכתב דאם קצצו הגוים ערבה בשבת כשרה ולא אמרינן מהבב"ע ואע"ג דבתמו' פ' א"ק אמרינן דולד תמו' אשם אין קרב אשם לפני כפרה ומפרש התם טעמא דאין אד מתכפר וכו' התם משום דעבירה ביד ישראל שעבר בלאו דלא יחליפנו ע"כ ומדבריו אלו נראה כס' הלבוש דבדבר שנעבד בו עבירה דאסור