שו"ת מהר"ש אלפנדרי צ

בו דהוא בעיא דלא אפשיטא ופסקו הפוסקים והרמב"ם פ"ב מהלכות בכורים ה"ט דאם פדה הוי פדוי דהט' הוא כיון דאין אסורו מפורש בתורה אזלי בס' להקל וכ"כ הר' נו"ב במ"ת יו"ד סי' קמ"ו ומ"ב ובשו"ת שיבת ציון והר' חזי"ן טהרות דרכ"ב כת' דמ"ש ברמב"ם ה' טומא' שכל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו ד"ת שהכונה שאינו מפורש בתורה עש"ד וע"ע בס' אגורה באהלך די"א ומהרי"ט בס' בנ"י בקונ' לחם יה דל"ו כתב ע"ד הלבוש דכיון דאיסורו איסור קל לדעת מרן וע"ע מנחת יעקב בכלל י"ו ס"ק ופר"מ בשפ"ד סי' ק"י וע"ע בשו"ת זרע אברהם חי"ד סימן כ"ד דכת' גדולה מזאת דשבועה בלי אזכרה דבס' הוא להקל כיון דרוב הפוס' ס"ל דליכא מלקות וע' פרי מגדים במ"ז סי' שמ"ד דדבר דאין לוקין וכו' ועוד זאת נראה דאפי' אי נימא כדברי הלבוש דמה שאסר קרא כלאים לקרבן דהוא משום דנעבדה בו עבירה דמאיס לגבוה אין ללמוד משם דה"ה למצוה משום די"ל דדוקא לקרבן קפיד קרא ונא לדבר מצוה וכמו דאשכחן בנעבד דאסור למזבח אע"ג דלהדיוט שרי ומשום דמאיס ומפני זה אשרה שבטלה אסורה לקרבן ולענין מצות לולב הוי כשר כמתבאר מפ' לולב הגזול דפריך ע"מ דתנן של אשרה פסול והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ומשני שרה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שיעוריה ע"כ דמבואר מזה דהגם דלגבי מזבח פסול מן התורה לענין מצוה דוקא לכתחילה אבל אם נטל שר והא דבעו במס' ע"ז המשתחוה לדקל מהו לולבו למצוה כבר כתבו התוס' שם דבעי דוקא לכתחילה ומדרבנן ע"ש וכ"כ הר"ן בפ' כל הצלמים בשם הראב"ד דמאי דבעו ר"ל אי מצוה דמיא לגבוה היינו אי מאיס לכתחילה אבל בדיעבד מודה ר"ל דכשר דמצוה דמיא להדיוט ולא איסתפק לר"ל, ובשם הרמב"ן כת' דמאי דבעי ר"ל אי מצוה דמיא לגבוה לא קי"ל כוותיה אלא כרבא דאמר תקע בשופר של עכו"ם יצא אע"ג דלהדיוט אסור למצוה שרי משום דמצית לאו ליהנות נתנו ע"כ וכ"כ מהרש"א בסוכה דל"ב משם התו' עש"ד והר"ב הטורים סי' תרמ"ט כתב של עיר הנדחת ואשרה של ישראל פסול אבל של גוי לכתחי' לא יטול ואם נטל יצא מיום א' ואילך ע"כ נראה דרצה לומר דלכתחילה לא יטול אפי' אחר ביטול אבל אם נטל יצא אפי' קודם ביטול דכן ס"ל לרבא דאפי' קודם ביטול יצא ור"ל נמי אף לאחר ביטול לא יטיל לכתחילה ומ"ש הרב הטור בסי' י"ח המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית ע"ש נראה הטעם משום דלעולם הוי לכתחילה דאפילו אי לבש יכול ליתן אחר ועמ"ש בביאור הגר"א שם סקכ"ד אך המג"א סי' תקפ"ו סעק"ו כתב וז"ל דדעת הטור והרב"י והפוס' כמ"ש התוס' בע"ז דבעיא דר"ל אינו אלא לכתחילה ובזה מתורצים כל הקו' שהק' התו' בסוכה וא"כ הוי דינא הכי בדיעבד יצא אפי' בלא ביטול ולכתחילה לא יטול אפי' אחר ביטול. דמאיס כלפי גבוה וכ"כ סי' קנ"ד סי"א ולפי"ז צ"ל דהא דכתב בסי' י"א צמרה פסול היינו לכתחילה דבדיעבד יצא וה"ה דקרנה פסול לכתחילה לשופר והתם מיירי בע"ז ש"י אלא שבע"ח אין נאסרים ואפי' מאיס לגבוה ע"כ וראיתי בס' מו"ק שנזדמן לידי לפי שעה שהצ"ע למה השמיטו הפוס' מ"ש בגמ' המשתחוה לדקל דלכתחילה מאיס למצוה ע"ד ולדידי אין זה מן התימה כיון דהביאו הדינים האלו הרי הוא כמבואר ואין מן הצרך לבאר ונמצא דדעת כל הפוס' דס"ל דאף בדבר האסור לגביה משום דנעבדה בו עבירה והוי מאיס ואפי' באיסור ע"ז דחמיר ועכ"ז דשרי מן הדין בכל דבר מצוה ורק לכתחילה יש לחוש לפי ס' ר"ל דמסתפק, ויש לומר דאף לפי סברה זו דה"ד באיסור ע"ז דחמור טובא ומאיס ובכן דברי הלביש דיליף לאסור המורכב לדבר מצוה משום דאסור לקרבן אף לסברתו דהוי הט' משום דנעבדה בו עבירה הם תמוהים טובא