שו"ת מהר"ש אלפנדרי פה

ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת וכו' והכי איתא בפ' מצות חליצה עי"ש אלמא לר"מ אפי' קב הקיטע לשאר אינשי משמע דחשוב ליה מנעל וה"נ לר"י דלמסקנא דרבא מודי לר"מ

ואברא דמשום הא נ"מ כל כך דעדין לא אפרק מקושיין דאכתי קשה דהני סוגיי סתראי ננהו למסקנת רבא ביומא וכמ"ש התוספות ביבמות והניחו זה בקושיא והתוספות דיומא נדחקו לישב מ"מ התוספות יבמות העלימו עין ולא זכרו שרים הישוב ההוא משום דאכתי לא פלטינן מקושיא אף אם נדחוק כמ"ש ביומא דהכא משמ' דאף של שעם כשר לחליצה הופך דהתם ע"ש אמנם נראה לישב גם לקושיא זו עפ"י מ"ש השה"ג ביומא וז"ל ונראה בעיני שלא התירו לצאת בסנדל של שעם אלא כשהוא לח אבל אם היה יבש הרי היא כעץ ואסור לצאת בו ביוהכ"פ כמבואר בקונטריס הראיות ע"כ. ומעתה ממילא רוחא שמעתא לתרוצי סוגיא דבפ' מצות חליצה מיירי ביבש ואפשר דמהכא הוא דיליף לחלק הכי דאי ל"ה הוו סוגיין סתרן הדדי כן מצאתי שוב שהתוספות ישנים בסוגיא דיומא כתבו בפירוש כן וז"ל בין לר"מ בין לרבי יוסי מנעל הוא פירש"י והני אמוראי דלעיל ל"ה מנעל לפי שאינו מגין וקשה דבפ' מצות חליצה מוכח דבסנדל של שעם ראוי לחלוץ י"ל דהתם בקשה והכא ברך ועי"ש שכתבו עוד תירוצים אחרים באופן דלפי"ה לדעת רש"י דעץ חשיב מנעל משום דמגין ואסור לצאת ביוה"כ וכ"כ הר"ן בדעת רש"י וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות בכונת רש"י דס"ל דשל עץ חשיב מנעל ואסור וע"ש שהרגיש על פי' מההיא דיבמות דסנדל של שעם חליצתו כשרה לר"מ ומה שתירץ שם. וכ"ת מנ"ל דרש"י ז"ל ס"ל הכי לפסקא דדינא דשל עץ אסיר דלמא ס"ל כהרי"ף ה"נ ל"ק דכיון דרש"י ז"ל ס"ל דסנדל של סיידין היינו מקש א"כ ליכא שום תנא דפליג על של עץ ולכו"ע אסור וכ"מ בהדיא מדברי התו' דיומא שם עי"ש וכ"כ השה"ג שם ביומא וכ"כ רי"ו וז"ל לעולם לא ראותי היתר מי שנוהג לצאת בסנדל של עץ ביוה"כ

והרמב"ם בפ"ג דש"ע כתב דסנדל של שעם וגמי ובגד דשרו מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף ע"ש. וכ"ה לשון הא"ח ממש וכ"כ הרב המבי"ט בס' קרית ספר בפ"ג דש"ע דהעקר תלוי שירגיש שהוא יחף ועי"ז יהיה לו עינוי והרב"י כתב שדברו הרמב"ם סתומים ולע"ד נראה דמדתלי הרמב"ם טעמא מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף מבואר דכל מידי דמגין כעץ והדומה לו דאסור וכדעת רש"י והתוספות ודעמייהו וכן מבואר ביבמות לדעת רבא דשל עץ מגין ואינו מרגיש שהוא יחף, וכן נראה מדברי רבינו מניח בנימוקיו על הרמב"ם שהבין כן בדעת הרמב"ם וגם הוא ז"ל הכי ס"ל בפי' שכתב וז"ל ואית דאמרו דדוקא דבר המחופה עור אסור וכו' אבל של עץ מותר ואיני מודה בזה דהא אמרינן גבי קב הקיטע אלא אמר רבא דכו"ע מנעל הוא פי' ומשו"ה אסור לצאת בו ביוה"כ עכ"ל ובפ"ד דיבום פ' דשל בגד אינה חליצה כלל אבל של שעם ושל עץ חליצתו פסולה ועפ"י מ"ש התו' ושאר הראשונים כל דבריו נכונים בטעם כעיקר והרמב"ם קאי בשיטה זו

אלא שראיתי להגהת אשירי בפ' במה אשה שכ' משם ר"י שפ' דבסנדל של עץ חליצתה כשרה ולכאורה נראה דס"ל דדוקא קב הקיטע פסול דמפסיק אבל שאר מנעלים דעץ העשוים במדת רגליו ממש דליכא משום מפסיק דכשר ואלו הרמב"ם פ' דפסול לזה י"ל דלפי"ז י"ל על ר"י דאיך אפ"ל דסנדל של עץ דכשר לחליצה והרי אמרו בבמה אשה דסנדל של עץ חליצתה פסולה וצריכין אנו לדחוק דהתם מיירי בסנדל דומיא דקב הקיטע שאינו יכול להלך ור"י שהביא הג"א מיירי כשיכול להכניס הרגל בתוכו ולהלך בו דלא