שו"ת מהר"ש אלפנדרי עו

וז"ל ולפי מ"ש ס"ט דלא גזרי' באיש דלמא. אתי לאתוי צ"ל דהכא הוי טעמא דלמה מחייבי וכו' ואתו לאתויי ע"כ דמפו' יוצא דבאיש דליכא למיחש ל"ב ארוגים ובמהדק שפיר שרי כיון דאין לחוש דלמא נפיל ומ"ש עי"ש המג"א מהתוס' הוא מהירוש' ומאי דכת' ואע"ג דהכא מיירי בקטן דאפילו מיתי ליה בידים ליכא איסו' הלשון אינו מדוקדק דלפי תל"ד לא מיירי בקטנים דוקא ולפי הנר' זהו מה שהרגיש המחה"ש שה"ד המ"ש אמנם נר' דהמג"א קיצר בלשונו כדרכו וכונתו ר"ל דגם לדידן אף אי הוי קטן יש לחוש דלמא מיתי ליה אבוה וכו' וס' המחצה"ש אינו כעת עמדי אמנם ראיתי להר' המאירי שכת' וז"ל וכן חדש בדינים אלו שלא נאמר חשש דלמא נפיל שליף לא באשה וכו' אכל באיש וכו', ואעפ"י שבמשנה אחרונה בבני מלכים בזגים וכ"א אמרו בגמ' דוקא בארוג בכסותו הא כל שאינו כן אסור בזו דוקא מפני שחוש' שיתליצצו עליו ומפני חשש הליצנות היא שולף וי"מ שמ"ש בה וכל אדם פי' בקטנים שדעתם כנשים אבל גדולים אף באינו ארוג מותר ואין זה כלום שהרי סתם אמרו וכל אדם ואף בירושלמי פי' וכל אדם בין גדולים בן קטנים ע"כ נר' שגם המג"א הוא מבין כמ"ש הי"מ לא שיש לדבר בזה וגם במ"ש הר' המאירי מ"ש הירו' ואין לו פנאי כעת וגם אינו עמדי הירושלמי כעת

ומ"מ שמעי' שמה שהצריכו ארוג דוקא מפני החשש דשליף וכדכתיבנא ושו"ר עוד להרשב"א בחי' דכת' וז"ל וצ"ל ואי ק"ל הא דתנן ובני מלכים בזגין וכ"א אלא שדברו ח' ואוקימנא בגמ' באריג בכסותו הא ל"ה אסור י"ל דמתני' בקטנים דדעתם קלה עליהם כנשים אבל גדולים אפי' אינו ארוג בכסותו שרי ומאי כל אדם דקתני כל אדם גדול אבל בירוש' אמרו מהו כל אדם הכל במשמע בין קטנים בין גדולים ולפי"ז י"ל דטעמא דזוגין משום דחיישי' דלמא מחייבו עליהו ואתי למשלף ולאתוי ע"כ וע"ע להריטב"א בחי' שם סוף כ"א דכת' וז"ל ומשמע דלרבא כל דלאו ארוג אסור ואפ' דטעמא משום דאפי' באיש חיישי, למשלף ולאתויי ושלא כד' ר"ת א"נ משום דאיכא למיחש דלמא מחייכי ביה ואתי למשלף ע"כ ועוד שם בגמ' בדס"ה עמ"ש במתני' ובמוך שבאזנה אתמר ר"י נפיק בהו לבית מדרשא וכו' והא תני רמי בר יחזקל והוא שקשור לה באזנה ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק ופרש"י ר"י היה תוחב באזנו יפה ומיהדק ולא בעי קשירה ע"כ ונראה ברור דבתי עינים אלו דבנ"ד מהדקי שפיר טפי ממוך שבאזן דמהדקי והיו כמקושרים וגם שיש לו נח"ר כשהם בעיניו יותר ממה שמגיע לו מהמוך וגם מהקסמין שכת' רש"י והר' המאירי וכל המפרשים דלא הוי תכשיט כלל ורק משום דאורחיהו בהכי ומזה יש ראיה לס' רש"י והרמב"ם במה שפי' גבי המחט שאינה נקובה וכ"כ ג"כ הר' המאירי בפי' הסוגיא וז"ל והוא תכשיט לפי שבחול חולקת בה שערה וכו' ובשבת שאינה יכולת שמה תתלוש שערה הוא תוחבתו בשבכה ויש כמין כוס של זהב ע"כ ואפשר דס"ל דלא דמי משום דהקסמין הם תמיד שם באזניו ואינם משמשים לדבר אחר אבל המחט הזה הרבה פעמים מוציאה משם לשמוש אחר ובכן בבתי עינים דמשוים דוקא לכך ואורחייהו דאנשי להיות בין עיניו ודאי דכ"ע מודו ולכן מ"ש המ"ש דגם התר הב' בבת"ע משים דאינו יכול דאינו נכון מדין סומא דאסור ודכת' הרא"ש הט' משום דיכול לילך בלא מקל אמת שכל הראשונים כ"כ אבל בבת"ע לא דמי כלל לפי מאי דכתי' משום דמקל לא הוו תכשיט וכשהוא יכול לא חשוב מנטל אבל הכא הוי תכשיט ואף דלא הוו לנוי מותר וראיתי עוד להר' מ"ש שם שאחר שדחה לדברי השואל כת' להתיר משום דהוי שלא כדרך המוציאין וגם עפי"ד הסוברין דע"כ אין לנו ר"ה וכשהוא שלא בר"ה ובכרמלית כבר כת' מהרשד"ם בא"ח סי' ד' שיש להורות התר בפה מלא ובכאן אף שהט"ז ומג"א חלקו ע"ד