שו"ת מהר"ש אלפנדרי עד

דאורחיה בהכי לשום צורך כל דהוא דלא הוי משאוי ותנן נמי במוך שבאזנה והרואה יר' להרשב"א גופיה דהק' על פרש"י בדין המחט איהו גופיה כת' לקמן בדס"ה וז"ל הצ"ל ואי משום דלאו מנעל בלחוד לא הוה אסר ליה דכל מידי דמגין ודרכו של בריות לצאת בו בחול להנאת תשמישו לא הוו משוי מידי דהוה אאנפליא של בגד שאינו מנעל לכ"ע ויוצאין בו עכ"ל הרי דכללא כייל לן הרב לכל דבר דכשדרכן של בריות לצאת בו בחול לאו משאוי הוא ולפי מאי דכתי' הנה נכון ולא ק"מ אמאי בחגר דאם יכו"ל בלא מקל דלא הוי משוי מנעל ואסור משום דהיה בידו ואז דווקא הוי וע"ע במס' ערובין דצ"ו דמיתי בריתא דהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה וכו' ודחי לה ודלמה סבר לה כר"י דאמר נשים ס"ד דמבואר מזה דאי נשים ס"ד דלא הוי משוי ואי בעי' דתכשיט לא הוי כ"א רק כשהוא לנוי מאי נוי הוי בתפי' וגם מלבוש לא הוי אלא ודאי דהטעם הוא כיון שיש לה נח"ר הוי כתכשיט

ודרך אגב ראיתי להשאגת אריה ח"א סי' ק"ה דמייתי הך ברייתא והדחיה ודלמה ס"ל כר"י דנשים ס"ד ודקדק דאפי' אי נשים ס"ד כיון דאינן חייבות הו"ל משום משאוי וכת' דלק"מ דאי כס"ד ורשאות להניח תפלין אע"ג דא"ח כיון רשות בידה להניחם מניחה לפעמים תפי' בחול וכיון דרגילה בהנחתן הו"ל לדידן נמי תכשיט ולא משוי דהא דתכשיט ומשוי לאו בחיוב ורשות תליא מלתא, דאפי' בדבר הרשות אם רגילה בהן הו"ל חכשיט ואם אינה רגילה הו"ל משאוי כדאמרי התם לענין טבעת שיש עליה חותם ומחט הנקובה והואיל דאין דרכה של אשה לצאת בהן בחול חייבת ובאין ע"ח ואינה נקובה פטו' הואיל ודרכה בכך וכו' וה"נ גבי תפילין אי ה"ל רשות לאשה דרכה לצאת לפעמים בחול וכיון דרגילה בהם הו"ל תכשיט לדידה וכו' יעו"ש זת"ד ולפום ריהטא דבריו אינן מובנים אצלי דאי י"ל דתפילין באשה אף דס"ד כיון דאינן חייבות הו"ל משאוי איך מוכיח דאינו כן מטבעת שאין חותם ומחט שאינה נקובה דפטו' דנר' ודאי מפני שבאמת הם תכשיטים גמורים דעבידי לנוי דוקא ואף אם אינה רגילה בחול ומה ראיה לזה לתפילין שאעפ"י שיש להן רשות להניחם בחול מ"מ י"ל דלא הוי תכשיט דלא דמו לטבעת ומחט ואדרבה משם מבואר להפך דאחר שאמר בש"ס למאי חזי שחולק שערה בחול ורגילה להיות תמיד שם פריך תו ובשבת למאי חזי ע"ש ובין לפירש"י ובין לפי' התוס' הוא הפך דבריו אלא דלפי מ"ש ג"כ הטעם דמפני הנחת רוח שיש לה אם תניח תפילין אף שאינה חייבת הוי כתכשיט גמור יותר מכל התכשיט' לדידה ולכן אפי' בשבת לא הוי משאוי וכו' ועי' בס' יד אליהו סי' יו"ד ובשטר המלך פי"ט מה"ש ואכמ"ל בזה ובכן ע"פ כל האמור לעיל בתי עינים דנ"ד יש להם דין תכשיט וגם אין לחוש דילמא נפיל ואתי לאתויי ד"א כמו שחשש החיי אדם דבאלו הבתי עינים דבנ"ד שהם במוטות חזקים וגם המוטות נכפלים ומהודקים מצדדי אזניו היטב ובאלו הב"ע של עכשיו גם המוטות עצמם הם נכפלים ומהודקים היטב כיון דהחשש הוא רק משום דלמא נפיל בזה ודאי אין לחוש וכמתבאר כן ממ"ש הרמב"ם בפי"ט ע"ש וע"ט בש"ע סי' ש"א וש"ג בכמה דברים דמותר משום דמיהדק וליכא למיגזר דילמא נפיל, ט"ע מור"מ סעיף ט"ז ומרן ס' ל"ז ומאן דאוסר הוא משום דלפעמים צריך למשמש ואף למ"ש הש"ע שם בסעיף מ"א דבכובע שבראשו דיש מי שאוסר משום דחיישינן שמא יגביהנו הרוח מראשו הרי כתב שם אא"כ הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו וכו' ט"ש, ולכן נר' אף בנידון של הג' שו"מ אין לחוש ועיין לרבינו המאירי בחי' לשבת לד"ס שכ' וז"ל שכל שאין השמטתם מצויה שרו וכ"ש הב"ע הנהוגים עכשיו דודאי שרי ועוד נראה דאין לחוש