שו"ת מהר"ש אלפנדרי עא

וכ"כ בתוס' הרא"ש יבמות ובגמר' במס' כריתות וע' בסוף הזורק דמייתי הך מתנ' דאם הוציאו בפיו דחייב וקאמר ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון דקא מכווין מחשבתו משוויא ליה מקום ה"נ כיון דקא מכיוין וכו' ופירש"י ז"ל אין דרך הוצאה בפה והרשב"א בחי' פ' המצניע הביא שם הך סוגיא ע"ש, אין לתמוה ע"כ הגדולים דמ"ק ולא הזכירו זה דשם הוא לענין דבעינן הנחה במקום, ובירושלמי בפ"ק ובפ' במה אשה פריך מחלפא שיטתיה דר"מ וכו' בשם ר"י תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא טפלין יוצאין ע"כ ע"ש, ונמצא דבין לתלמודא דידן ובין לפי"ד הירושלמי דאף לר"מ דפוטר באומן שהוא משום דדרכו להוציא ביד דוקא ואם מוציא בבגדו הוו שלא כדרך הוצאה אבל מחט נקוב אין דרכה להוציאה ביד אלא בלבושיה ולכן אם הוציאה כך חייב וכ"פ הרמב"ם דבאומן פטור ובאשה חייבת

וא"כ י"ל ע"ד רע"ב בפה"מ דלא יצא החייט דכת' דאומן דרך אומנותו חייב עד שדרך האומנים לתחוב בבגדיו כשיוצאין בשוק וגם בפ' במה אשה כת' במתנ' דלא תצא אשה במחט הנקוב משום דלאו תכשיט הוא וח"ח אף על פי שמוציאה אותה בבגדיה ולא בידה שאומן בהוציא דרך אומנתו ח"ח ע"כ, ותיו"ט כת' שדעתו כדעת הרא"ש דבאיש בין באינה נקובה ובין בנקובה פטור שאינו מוציא כדרך המוציאים ע"כ ולפום מאי דכתיבנא אכתי דבריו תמוהים

וראיתי להר' מג"א בסי' ש"א סקי"ט שאחר שה"ד הרמב"ם כת' וז"ל ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ"ש ס"ח וסי' ש"ג ס"ט תו' די"א ע"ב. ובזה דברי הע"ש בטלים נראה שהוא מפרש בכונת דברי התו' דהאומן הוא מוציא ב"ב מקומות אחד להראות שהוא אומן ובאותו מקום פטור ואחד במקום שדרך לתחוב בו בחול ושם אפילו אומן חייב כשאר כל איש ומשום דהוי דרך הוצאה ולא ידעתי מנ"ל הא דנראה לפי מאי דכתי' דאומן כשאינו להראות שהוא אומן אינו מוציא כ"א רק בידו והע"ש אינו מצ"א כעת וממאי דכתו' לעיל נר' דמחט נקובה באיש לא הוי דרך הוצאה וכס' הב"ח דדוחק לחלק בין אומן לשאר אנשי אלא דממ"ש הר"מ להרשב"א בחי' לדב"ב אינו כן ע"ש

ולפי מה שנתבאר תמהני טובא ע"ד הג' פנ"י בחי' שתמה ע"ד ר"מ דמחייב בעיר של זהב משום דלדידיה לא הוי תכשיט דחייב דאמאי דנהי דהוי משא הרי לא הוציאו כדרך המוציאין דהא אשכחן לר"מ בפ"ק דאפי' באומן דרך אומנתו דפטור אע"ג שדרך הוצאתו של זה בכך אפי' בדרך משוי וכ"ש בהאי דהכא שאין דרך משאוי בכך להניחו על מצחו וכו' ע"כ ולפי מאי דכתיבנא קו' פריכא הוא וליכא שום קושיא ע"ד ר"מ דלפי מאי דס"ל דלא הוי תכשיט דודאי כיון דדרך הנשים להוציא בכך הוי דרך הוצאה והאומן דרך אומנתו שאני דלא הוי לדידיה דרך הוצאה משום דאין דרכו להוציא כן אלא להראות שהוא אומן אבל עיר של זהב הוי ודאי כמחט הנקובה וז"פ, ויש לתמוה ע"ד הגאון פניו דעכ"פ ראה למ"ש התו' בפ"ק דשבת כס' ר"מ דעפי"ד מתבאר דלק"מ ולפי הנראה שראה אותם אח"כ ושוב לא הו"ל פנאי לחזור על למודו ולא די לנו זה הצער אלא דגם אח"כ כתב ע"ד התו' שהק' על פירש"י וז"ל דאטו משו"ה לא הוי משאוי והא אינה לא מלבוש ולא תכשיט ע"כ כת' דנר' דאין כוונת דברי רש"י כמו שהבינו התו' דאי כוונתו כן מלבד שק' מה שהק' ע"ד דאף אי הוי משאוי לא שייך ח"ח כיון דלא הוציא כדרך המוציאים, ולכן פי' דכוונת רש"י היא דכיון דלאו תכשיט הוא נהי דאינו ח"ח משום דאינו מוציאו כדרך המוציאים מ"מ לא שייך למיתני בהדי דהנך דהוו תכשיט, והטעם הוא משום דשלפא ומחוויא זת"ד ואחר שאלת המחי"ר מלבד לישנא