שו"ת מהר"ש אלפנדרי ע

אמנם לא אסתייעא מלתא לשאול ממנו טעמו ונמוקו ולכאורה היה נר' שיש לאסור משום דדמי למ"ש הש"ע בסי' ש"א סעיף טו"ב דחגר דאפשר לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו דאסור וכן בחולי וסומא דאסור לצאת במקל ואף ה"נ דכוותיה כיון דיכיל עכ"פ לילך בדוחק בלי בתי עינים

וליכא למימר דהנהו שאני משום דהוי כמקל שדרך הוצאתו בכך ואי הוי משאוי ח"ח אבל בבתי עינים הוי שלא כדרך המוציאים וליכא כ"א רק איסור דר' וכדתנן במתני' בפ' המצניע כלאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו וכו' פטור שלא הוציא כדרך המוציאין ע"כ וה"נ הוי שלא כדרך הוצאה דהא ודאי ליתא משום דאי לא הוי תכשיט אף אי הוי שלא כדרך המוציאין מ"מ מדר' אסור וגם בסומא שאסור הוא אף בכרמלית אף דהוא רק מדר' ועוד נר' דהכא בנ"ד אי לא הוי תכשיט הוו איסורא דאורייתא נמי משום דהוי כדרך המוציאין ולא דמו לאותם דפ' המצניע דהתם מיירי בדברים שדרכם להוציאם ביד דוקא אז הוא דאם הוציאם בהנהו דהוי שלא כדרך הוצאה אבל אם הוא בדברים שדרכם תמיד להוציאם בכך הא ודאי חייב וכמתבאר כן ממאי דתנן בר"פ במה אשה בכל אותם הדברים שאינם חייבים דה"ט משום דהוו תכשיטים הא לא"ה ח"ח ולא הוי שלא כדרך הוצאה מפני שדרכן בכך הרי מפורש יוצא דאי לא תכשיט דחייב ולא הוי שלא כדרך המוציאין מפני שדרכן בכך והכי נמי תנן שם לא תצא אשה במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת ופריך בגמ' על טבעת שיש עליה והא הוצאה כלאחר יד הוא ומשני בגמרא למסקנא דפעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם ומניחתה בידה וכו' ופרש"י במ"ש אשה גזברית דרגילה היא להניח באצבעה ומיהו תכשיט לא הוי לדידה דאין דרכה לצאת תמיד בכך ומיהו דרך הוצאתה של זו בכך ע"כ הא קמן דאף דאין דרכה לצאת תמיד בכך כ"א רק לפעמים אפי"ה הוי דרך הוצאה וחייב וכ"ש וק"ו בבתי עינים דדרכו לצאת בהם בין עיניו תמיד דודאי הוי דרך הוצאתו בכך ואי לא חשוב תכשיט דודאי חייב וע"ע לרבותי' בעלי התו' שם בפ"ק אמאי דקאמר ר"מ דלא יצא החייט במחטו ואם יצא פטור כתבו שם וז"ל והא דתנן בפ' במה ואם יצאה אשה במחט הנקיבה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאתה בכך וכן נמי הא דאמר ר"מ אם שכח והוציא בפיו חייב התם נמי דרך להוציא המאכל בפה ע"כ ופי' דבריהם דגבי אשה דרכה תמיד להוציא הנקובה בלבושיה ולכן הוי דרך הוצאה בכך וחייב אבל אומן אין דרכו להוציא כ"א רק בידו ולא בלבושו ורק מה שמוציא במחט התחובה בבגד הוא כדי שיכירו שאומנתו בכך דוקא ולא להוציא המחט, ולכן באומן לא הוי דרך הוצאה בכך, והוי דין המחט כמו בשאר דברים דהוי שלא כדרך הוצאה והוכיחו כן מהמוציא מאכל בפיו דכיון דדרכו בכך הוי דרך הוצאה, וגם מגופא דשמעתתא שם מתבאר כן דקאמר שם לא יצא הזב בזובו ואם יצא פטור ותניא אידך חייב אמר ר"י ל"ק הא ר"מ וכו', א"ל אביי אמור דשמעת ליה לר"מ במידי דלאו אורחיה במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה ופרש"י כגון כל אלו השנויים למעלה אין דרך הוצאתו אלא ביד אפילו לאומן אלא בשעה שרוצה להכריז על עצמו שהוא אומן אבל כים לזב אין דרך הוצאה אלא בכך מי שמעת ליה דפטור ע"כ הא קמן מפורש דמאי דפטר ר"מ באומן משום דהוו שלא כדרך הוצאתו שהוא דוקא משים דהאומן אין דרכו להוציא כ"א רק בידו דוקא וקשה לס' ר"י דלא נחית לזה מס' ר"מ דמחייב במחט הנקובה וגם בהוציא בפיו דחייב ויש לתרץ דס"ל לר"י דגם זב לא דמי להני ודמי לזב משום דזב נמי דרכו תמיד להוציאו בידו כשאינו צריך לזובו ורק באקראי מוציאו בכך ולכן מדמי לאימן, אבל ודאי מודה דמחט באשה וכן במוציא בפיו דחייב משים דדרכו תמיד בכך וע"ע להתו' בפ' המצניע שכ"כ