שו"ת מהר"ש אלפנדרי נז

ומה שהק' הג' רע"א להמ"א ממ"ש הוא עצמו בסי' תרצ"ה לענין פורים נר' דאין נסתר מחמתו משום דס"ל דשנא ושנא דמלבד דבחוה"מ הוא מוסכם לכ"ע דאינו באבילות דפרהסיא משא"כ בפורים ועי' במ"ש המג"א שם בסי' תרצ"ה סק"ז וגם דבחוה"מ לא הוי יום א' דאבלות משא"כ בפורים אלא דיש לעמוד בזה לפי מ"ש התשב"ץ בח"ג סי' רצ"ח וז"ל ואפשר דמשום שבת לא מתסר בהספד דלא אשכחן דשבת אקרי יום שמחה אלא עונג באכילה ויש אבילות בשבת בצנעה ומשום פורים מתסר וכו' ע"כ עש"ד וכבר עמדתי ע"ד במ"א וכמ"ש בס' פח"י באות אבל אכמ"ל. ומ"מ נראה דבנ"ד דמניח תפילין במכש"כ דחוה"מ דכתב המג"א דיש להניח תפילין ואף שהרב שבות יעקב בח"ב סי' כ"ה פליג על דברי המג"א וכתב דאין דבריו מוכרחים כלל דהא להדיא אמרינן בסוכה ד' כ"ה אבל פטור מן התפילין והנ"מ ביום ראשון דכתוב ואחריתו כיום מר וכיון שנוהג אבילות ביום ראשון גם קורע וחולץ בחוה"מ יום מר קרינן ביה ופטור מן התפילין ומ"ש הרא"ש דמעולל בעפר קרנו לאו דוקא דעיקר הטעם משום מר כדאיתא בש"ס והא דמעולל בעפר קרנו בכדי נקט שכן הוה הוא ולא מצי לכוין דעתו וכדאיתא בתה"א להרמב"ן ע"כ ועיין בשכנה"ג יו"ד סי' שפ"ח בהגה"ט דהביא דברי הרב משאת בנימין סי' פ"ב דכתב איסור תפילין ביום שמועה יש בו שני טעמים הא' משום דנפיש מרירותיה והשני משום דתלמודא מדמה לעטיפת הראש וכפית המטה ע"כ וכתב הרב דלפי טעם הא' קובר מתו ברגל מניח תפילין ביום של אחר הרגל ולפי טעם הב' יוצא דאסור ביום שלאחר הרגל כיון דחייב בעטיפת הראש וכפית המטה וזה הוא לדידן דאין מניחין בחוה"מ אבל להמניחין גם בחוה"מ י"ל דלפי הטעם הראשון דאין להניח וכסברת השבות יעקב ועיין להריטב"א בחידושיו פ"ק דכתובות והביא דבריו ג"כ הרב"א באס"ז שם שהקשה על דברי רש"י שכתב דמה שאסור בתפילין ביום ראשון דהוא משום דמעולל וכו' דל"ל לרש"י לפרש טעמא דקרא דמה מרויחין בזה ותירץ דאצטריך רש"י לה"ט כי היכי דלא נילף שאר מצות מק"ו עי"ש דמתבאר מדבריו דמה שכתב רש"י הטעם משום דמעולל בעפר אינו כדי נסבה כדס"ל להשבית יעקב וכ"נ מפשט דברי התוס' והרא"ש בדעת רש"י דהטעם הוא דוקא משום דמעולל בעפר מחמת שצריך לנהוג אבילות ונראה לענ"ד עוד לומר דבחוה"מ שאסור לנהוג אבילות בפרהסיא מפני שמחת הרגל המיטל עליו גם יום מר לא הוי וכמו שמוכח כן במו"ק ד' ח' גבי מתניתין דקתני ועוד אמר רבי מאיר וכו' דפריך ורמינהי וכו' ומסיק דשמחת הרגל עליו עי"ש דמבואר דמחמת שמחת הרגל אינו מרגיש בצער ועצבות דליקוט עצמות ואעפ"י שחייב לקרוע הוא רק לקיים מצות קריעה ולכן נראה דגם יום מר לא הוי מפני די"ל שמחת הרגל וכן מוכח כדברי המג"א ממ"ש שם ד' כ"ג גבי מה שאמרו בני יהודא ובני גלילא הני אמרי יש אבלות בשבת והני אמרי אין אבלות בשבת קאמר שם לימא כתנאי מי שמתו מוטל לפניו וכו' ובשבת מיסב וכו' וחייב בק"ש ובתפלה ובתפילין וכו' ר"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן עי"ש דנראה דגם לת"ק דאף דס"ל דיש אבלות בשבת דהיינו דוקא בדברים שבצנעה וכמ"ש התוס' שם דאפ"ה חיוב בתפילין למאן דס"ל שבת זמן תפילין ומשום דכיון דאינו נוהג דברים שבפרהסיא לא הוי יום מר וכדברי המג"א ונראה דאין להקשות לפ"ז דא"כ איך כתב הריטב"א על דברי רש"י דמה מרויחין בזה וכו' דהא נ"מ לענין חוה"מ משום די"ל דהריטב"א ס"ל כשיטת הרשב"א דקיי"ל אין תפילין בחוה"מ ואף שנראה דנ"מ ג"כ לענין מת בתוך ימי חופתו דהוי כרגל אצלו דאינו נוהג דברים שבפרהסיא זה לא ניחא לו לתרץ בהכי דאין זה ונמצא דלפי מה דכתיבנא דברי המג"א