שו"ת מהר"ש אלפנדרי מט

סי' רי"ג ס"ב דאין המברך מוציא אחרים, אא"כ יאכל וישתה עמהם ואז יוציאין בשמיעתן שמכונים אליו אפי' לא יענו אמן וכן נר' ממ"ש הג' מהרא"ו שכת' ע"ד הגה וז"ל טור בשם הרא"ש דמ"ש בגמ' והא איהו וכו' היינו משים שהמברך לא נתחייב בברכה זו אבל בל"ה הא אמרי' שמע ולא ענה יצא וכמ"ש בסי' רי"ג סעי' ב' ע"ש וכ"ן ממ"ש המג"א סק"ה ע"ד הגה שכת' ואין זה ב"ל כלומר דאם הוי ב"ל לא יצא חבירו בברכתו כמ"ש סי' רי"ג ס"ב ע"כ דנר' מזה דגם ברכת הודאה הוי כברכת הנהנין דאי הוי כברכת המצות הרי הוי מחוייב בדבר מפני הערבות וי"ל לכאורה דבדין זה דברכת הודאה דבעי דוקא שהוא המברך ג"כ חייב ואפי' בלא עניית אמן היכא שענה אמן דיוצא אף שהמברך אינו חייב משים דבעניית אמן הוי כמברך היא עצמו וכדאשכחן בירושלמי דפ' ראוהו ב"ד שאמרו גבי קטן דאמרו תפטר בעונה אחריהם אמן הא קמן דאף דאין אדם יוצא בברכת קטן מפני שאינו מחויב דאפי"ה בעונה אחריהם יוצא אמנם מד' הרא"ש פ' כיצד מברכין שכת' דאם לא הסבו צע"ג דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא ע"כ דנר' דעניית אמן אינו מועיל אם אינו יוצא בברכת חבירו ונר' דה"ט דדייק מהש"ס כן מדקאמר שאם לא הסבו צריך שיברך כל אחד ואחד דוקא דמשמע דל"מ עניית אמן ועיין בחי' הרשב"א שכת' וז"ל וא"ת ל"ל שיברך כל אחד ואחד וכו' תפו"ל דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו וכו' וצ"ע וראיתי להר' פנ"י שרצה לתרץ לקו' הרשב"א במה שכתב וצריך לי עיון כת' וז"ל יש לי לישב ע"ד שכתבתי לעיל דכל היכא דשייך הסבה ולא הסבו גלו דעתייהו דלא ניחא להו להשתתף כאחד אלא להפרד איש מאחיו משו"ה אין אחד יוצא בברכת חבירו ול"ד להא דקי"ל בברכת הנהנין שאם לא יצאו מוציא דהתם נמי טעמא דמלתא משום דכל ישראל ערבים זב"ז וכחבורה אחת דמי ונר' דהיינו נמי טעמא דשומע כעונה וכן בענין עניית אמן א"כ לפי"ז כל היכא דשייך הסבה ולא הסבו תו לא שייך הך טעמא כדפרישית משו"ה אין אחד יוצא בברכת חבירו, אא"כ אמר לו בפירוש שיתכוין להוציאו כנ"ל נכון לישב טעם שי' הפו' ז"ל ע"כ ודברי תימה הם מ"ש דבברכת הנהנין דאם לא יצא מוציא משום דכל ישר' ערבין דבכה"ג ל"ש ערבות ובפי' אמרו דלא ליתהני וכו' וכשלא יצא דמוציא אינו מדין ערבית כידוע והנה לפי האמור נראה דברכת ההודאות לא הוי כברכת המצות ואם יצא אינו מוציא אלא שראיתי להרפ"ח בסי' תפ"ט שכת' שמי שלא ספר עומר שיכוין להוציא את חבי' ושיענה אחריו אמן ונמצא בעניותו אמן הוא מוציא עצמו דענית אמן חשיבא כמוציא ברכה וברכת המברך לא הויא לבטלה כיון דאיכא אחר שיוצא בברכתו וכמ"ש הב"י בסי' תקפ"ה ע"מ שבירך וא"י לתקוע שתוקע הבני בל"ב כיון שהשני יוצא בברכתו ואע"פ שלא יצא הוא בתקיעה של השני ונרגש ממ"ש הטור ס' רי"ט בההוא עובדא דש"ס דאצטריך לומר דל"ח ב"ל לפי שהם נתנו שבח והודאה למקום דתפו"ל דל"ח ב"ל לפי שיצאו בברכתו ע"כ דנר' מדבריו דברכת הודאה הוי כברכת המ' וכההיא דתקפ"ה גם ראיתי להה"ג רע"א בגליון ש"ע שם שכתב וז"ל מש"כ דאם המברך אינו חייב בברכה אפי' שמברך כדי להוציא לחבירו ל"י בלא ענית אמן וא"כ בכל בה"מ דקי"ל דאם יצא מוציא דמ"מ כיון דאין המברך מחויב עתה בברכה זו לא יצא בלי ענית אמן ע"כ וע"ע בפר"מ במ"ז סי' רט"ו שנסתפק בזה וכמדומני שגם הרב מהר"מ כרמי בס' דברי מרדכי עמד בזה *) וע"ע **(אל כן כתב בפשיטות הרב ר' מרדכי בסי' רי"ג שכן מתבאר ממ"ש הרא"ש והטור בסי' רי"ט דבברכת המעות דיכול להוציא א' אף שהוא לא מחוייב אין השומע יוצא אא"כ ענה אמן, וציין על מ"ש הוא עצמו בסי' רע"ג ותפ"ד בח"ב מספרו זה שכנראה שלא נדפס. יצחק נסים)**