שו"ת מהר"ש אלפנדרי מח

שאכל מברך ע"ש וכמ"ש מר"ן בא"ח סי' רצ"ד, ובש"ע ובאחרו' ע"ש כי א"צ להאריך בזה כעת וגם שרש"י שם בסו"פ ראוהו ב"ד פי' במ"ש ברכת היין דקדו' שהוא מקדש ישר' והזמנים וכן משמ' מדברי הש"ס והרי"ף פ' ע"פ וכ"כ הר"ן ורש"י סביב הרי"ף ולכל הפו' קדוש יו"ט הוא דר' שנמשכו אחר דברי היה אעפ"י שלע"ד כת' במ"א שאין זה מוסכם ושי"ח ושגם דעת רש"י דאו' הוא עכ"פ דעת כמעט כל רבני האחרו' שהוא מוסכם ומכללם הר' ברכ"י וא"כ מה להם להברכ"י וכת"ס להק' מדקדוק לשון רש"י

וגם דא"כ ד' מהרמב"ח סתראי למ"ש הברכ"י בשמו שכת' בתשו' למ"ש בכפו"ת כפי אשר כת' בשמו הכתב סו' והספרי' הנ"ל אינם כעת עמדי לעמוד היטב בכונ' דבריהם אמנם עכ"ז אפשר לומר דודאי גם הכפו"ת והצל"ח דבודאי אזלי ומודו דבברכת המוציא דר' אעפ"י שיצא מוציא אעפ"י שאינן בערבות דודאי כל דתקון רבנן כעין דאו' תקון אלא דהם באו לתת טעם למה גם בברכת הנהנין אמרו שאם וצא אינו מוציא והרי כיון שלא יש מי שיוציא אותן בודאי דיאכלו בלא ברכה ע"ז כת' הכפו"ת הטעם דבשלמא אי היה ברכת הלחם מדאו' היה בדין שחייב להוציא מדין ערבות אבל כיון שהוא רק מדר' לא חששו כיון דאינם בערבות ולכן בבה"מ אף מי שלא אכל מן הדין היה יכול להוציאם אף דהוי כברכת הנהנין כיון שהוא להוציא למי שחייב מן התו' יכול אחר להוציאם מדין ערבות גם הצל"ח שם מיירי גבי ינאי שהיה כהן לכן לא הוה יכיל להוציא אחרים משום דאיהו לאו בר חיובא כמוהם מה"ת כ"א רק מדר' כמו נשים וא"כ י"ל דשמא איהו לא אכל כדי שביעה ואז הוי ינאי תרי דר' ולא מצי מפיק למי שחייב מה"ת והיה יכול להוציא ינאי מדין ערבות גם הר' מהרא"י מיירי בכה"ג דוקא דמ"ש כל שאינו מחויב אינו מוציא מיירי דוקא בדבר שחייבו הוא רק דר' ומשום דליתיה בערבות אבל במה שהוא דאו' אף שהמוציא אינו חייב יכול להוציאו למי שחייב מה"ת מדין ערבות אבל ודאי מודו כולם דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא אעפ"י שהוא מדר' וליתיה בערבית במה שחיובן שוה דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תקון, ומ"מ הדבר ברור דגם בכל מצות דר' דיכו"ל לאחרים ואף לנשים וכבר הארכתי בזה

אמנם נר' די"ל דאע"ג דבכל מצות דר' דיכו"ל הכא בנ"ד שאני משים דל"ח ברכה זו חיוב כל כך כמצות דר' מפני הערבות ובכה"ג לא אמרו אעפ"י שיצא מוציא וכדומה לזה כתב הט"ז בא"ח סי' תפ"ד דרואה מלכי ישר' לברך וכי ס"ד שמי שבירך ובא אחר דחייב שאינו יודע הברכה ורואה את המלך יצטרך זה שכבר בירך לברך שנית בשבילו ודאי זה אינו ע"כ והיינו כטעם הרי"ף והרא"ש דאין שייך לומר שיוציא את אחר ויברך בשבילו אלא במידי שהוא ה מצות דהיינו שהאחר ועשה מצוה אחר שיעשה זה הברכה השייך לה וכו' משא"כ בבה"מ שאינה הכשר מצוה שתוכל לומר שעי"כ וקיים זה המצוה דהא כבר עשה זה מה שעשה אלא שנתחייב להש"י לתת שבח והודאה ע"מ שאכל כבר ואין סברא דאחר יתן שבח בשבילו כיון שזה לא יעשה מצוה בשבילו אח"כ ודבר זה דומה ממש לרואה מלכי ישראל. אמנם מלבד מה שיש לעמוד על עיקר הדבר עוד לא ידעתי הפשי' שלו דס"ל דמה שחייב לברך משום שבח והודאה משום דאין עושה מצוה דמנ"ל הא

ולכאורה נר' להביא ראיה לדבריו ממ"ש בש"ע סי' רי"ט וז"ל אם בירך אחר הגומל לעצמו ונתכוון להוציא את חבירו ושמע חבירו וכיון לצאת יצא אפי' בלא עניית אמן וכת' בהגה כיון שהברך ג"כ חייב יצא בלא עניית אמן טור ע"כ דמשמע לכאורה דאם המברך לא נתחייב בברכת הודאה דאינו יכול לברך להוציא דהוי ב"ל משום דהוי כדין ברכת הנהנין דכתב בש"ע