שו"ת מהר"ש אלפנדרי לה

רגליו חייב לחזור וכמו דכן ס"ל לרבי' האיי ודעמיה אין זה מן הישוב דמלבד דלפי זה לא היה לו להא"ח לכוללו עם המה"ק והמה"מ וגם לצרף עמו ס' התו' אלא הו"ל לכתוב דדעת הר"ץ הוא דבכל דבר שא"מ אי לא עקר רגליו דחייב לחזור ומאי שי' הכל ותו דהרי הא"ח גופיה כת' באות הקודם בענין דש"מ משם הר"ץ דבכל דבר שא"מ כי לא עקר רגליו הרשות בידו ומשמע דחיובא מהא ליכא ולפי שנר' דט"ס נפל שם אני מעתיק דבריו וז"ל טעה ולא הזכיר עה"נ בחו"ף א"מ ור"ץ אומר שאם רצה חוזר לרצה כי מ"ש אין מחזירין אותו הכי קאמרו אין מחייבין להחזירו אבל אם רצה לחזור יחזור והר"פ כת' א"כ אפי' עקר רגליו יחזור אם ירצה ואפי' בדבר שאין מחזירין אותו לכן נר' דהא דקאמר א"מ אותו אין ר"ל אבל אם רצה לחזור הרשות בידו אלא היכא דעקר רגליו אבל היכא דלא עקר רגליו אפי' במ"ש א"מ אותו כגון עה"נ אם רצה יחזור וכו' וכת' הר"פ ז"ל אם לא עקר רגליו בחנוכה ופורים וטעה ולא אמר עה"נ חוזר לרצה כמו שעשה ר"ת והיה נר' כמו כן בהבדלה בחונן הדעת שאם לא נזכר חוזר לאתה חונן מיהו נר' מדקאמר תלמודה מפני שיכול לאומרו על הכוס משמט דאינו חוזר כלל והבא לחזור בלא עקר רגליו הרשות בידו וא"מ אחר שסיום הברכה אעפ"י שרצה להחמיר על עצמו ולחזור אין הרשות בידו דהוי ברכה לבטלה וכן נמי ס"ל לבעלי התו'

ודברי הרב בלתי ט"ס אינם מובנים ונר' לי שכצ"ל בתחי' הלשון אבל בלא עקר רגליו במ"ש א"מ כגון עה"נ וכו' אפי' אם רצה לחזור אינו חוזר וגם בסוף הל' כצ"ל והבא לחזור בעקר רגליו הרשות בידו דצ"ל דדוקא בעקר רגליו כרשות בידו דהוו כנדבה אבל באמצע התפי' לא שייך נדבה והיינו כמ"ש הרא"ש ע"ד ר"ת ע"ש ועכ"פ שמעי' דס"ל להר"ץ דבכל דבר שא"מ דאף כי לא עקר רגליו דחיובא ליכא וא"כ אי ס"ל להר"ץ דזכרנו הוו דבר שא"מ אפי' כי לא עקר רגליו אמאי חוזר וכת' דמאי דקאמר הר"ץ דחוזר היינו אם ירצה הא נמי ליתא וכמו שיראה המעין ולכן נראה דכונת הר"ץ גבי זכרנו הוא להטיל כעין פשרה במחלו' הגאונים דאיכא דס"ל דבכל דבר שא"מ דאם לא עקר רגליו דחייב לחזור ותו איכא פלוגתא אחריתי דזכרנו הוי מדברים שמחזירים וי"ח וע"כ ס"ל להר"ץ דבכ"ד שא"מ חיובא ליכא אפי' כי לא עקר רגליו ואם רצה חוזר אבל בזכרנו כי לא עקר אפי' חיובא נמי איכא וא"כ נמצא דס"ל להר"ץ דבזכרנו גם דכי עקר רגליו א"ח כיון דלא אתמר בתלמוד מ"מ עדיף משאר דברים שא"מ דהכא כי לא עקר רגליו חייב הוא היפך ממ"ש הר' תה"ד ומשמעות דברו הרדב"ז הנ"ל ומ"מ הנה נתבאר דתה"ד וכן לפי הנראה מתשובת הרדב"ז הוא דזכרנו גרע משאר דברים שא"מ ואפי' שהר' תה"ד לא מיירי בלהזכיר לחוד ולא קאמר כ"א דלא יחזור לתחי' הברכה ואפשר דבהזכרה לחוד דאם נזכר שם דש"ד עכ"פ שמעי' מדבריו דזכרנו גרע משאר דברים שא"מ וא"כ דיינו דנחשב כשאר דברים ואין בו כח להעדיף יותר מדברים שא"מ וכיון דאסיקנא דבדברים שא"מ דשוא"ת עדיף אוף ה"נ דכוותיה ועוד יש לפקפק דאפשר דזכרנו ואינך לא דמו לשאר הזכרות דס"ל להפו' לאומרם בסיום הברכה דאותן הדברים מישך שייכי לסיום החתי' ומ"ה יש להזכיר שם משא"כ בזכרנו ואינך לא שייכי לסיום החתי' לא מהני ולא מידי ומ"ה לא כתב הרדב"ז דאם נזכר קודם שפתח דאומרם שם ויש סמך לזה ממ"ש הלבוש בסי' קי"ד אלא דדברי הלבוש הם היפך מ"ש הרב"י וגם יש להשיב ע"ד הלבוש דשוא"ת עדיף אמנם נר' דאם אמרן לא יש חשש ולא הפסק ועי' במ"ש המג"א סי' תקס"ו סק"ז ובמחצית השקל. ואגב אורחין ראיתי להר' חיי אדם כ' כ"ח ס"ד דכתב